ברירת מחדל

התעוררתי בחדר שנראה כמו תפאורה חובבנית לאחד מהזיכרונות הגרועים שלי. מבטים מבולבלים לכיוון התקרה הבהירו לי שאין לי מושג איפה אני נמצא, למה אני נמצא שם, ומי לעזאזל נוחר מצד ימין. הגב של הבחור היה מופנה אלי, ואני מתחתי את עצמי בזהירות מעליו, נחוש לגלות את זהותו של שותפי למיטה. אה, כן. "אוי, לא." אמרתי בקול, ועמי השמיע המהום שהזכיר לי את הרעש שעשתה מכונת הכביסה שלי קצת לפני שהיא הפסיקה לעבוד. עמי התגלגל על הגב. למזלי הוא עדיין לא פתח את העיניים, ולי היתה הזדמנות להמציא תוכנית פעולה לשעת חירום. היד של עמי נחה לו על החזה, ולמרבה הפלא הוא ענד את השעון שלו. כנראה שהיית ממש עייף אחרי אתמול בלילה אם נרדמת עם השעון על היד, חשבתי לעצמי, ומבט מהיר בשעון הבהיר לי שכבר לפני חצי שעה הייתי אמור להיות בעבודה, אחרי כוס הקפה הראשונה, הסיגריה השנייה והמריבה השלישית עם תמרה. "חרא." אמרתי שוב, הפעם בשקט יחסי, ועמי רק השמיע שוב את הקול המוזר שלו. תוך ידיעה שלפעמים צריך להתנהג בחיים כמו מניאק פחדן, השתחלתי בזהירות מבין הסדינים. הסיאמי של עמי, לבן וערמומי, הביט בי במבט מאשים. "אם אתה מיילל אני חונק אותך." לחשתי למפלצת הלבקנית, ודידיתי על קצות האצבעות לפינת חדר השינה, שם איתרתי את הבגדים שלי בערמה מיוזעת ומצחינה. לעזאזל, אסף, מה עשית אתמול בלילה? תהיתי ביני לבין עצמי בזמן שניסיתי למצוא את הגרב השנייה שלי. החתול המשיך לבהות בי בטיפשות, ועמי המשיך לנחור קלות. אני יודע שהייתי אמור להתמודד עם המצב, להגיד לעמי יפה שלום ולהתנצל בפניו על הלילה של אתמול, לילה שאני בהחלט לא זוכר, ואני חושב שטוב שכך. אבל לא רציתי להתמודד עם המצב. עדיין לא. הראש שלי היה מסוחרר, ובגרון שלי היתה מין חמיצות כזו, כמו זו שיש אחרי שמקיאים והולכים לישון בלי לצחצח שיניים. ויכול להיות שזה בדיוק מה שהיה. המשכתי לחפש בטירוף את הגרב השנייה. אני באמת לא יודע מה חשבתי לעצמי, כל מה שרציתי היה לצאת משם, יכולתי פשוט לאסוף את עצמי ותוך הזדהות עמוקה עם סינדרלה לצאת מהדירה ההיא בלי גרב. אבל הקפיצים שלי במוח עוד לא היו לגמרי מתוחים, ומשום היה נדמה לי שאי אפשר צריך למצוא את הגרב, אחרת זה באמת לא יהיה בסדר. כלומר, לשכב עם האקס שלי ולעזוב אותו בלי להגיד שלום בבוקר אחרי זה לגמרי לגיטימי, אבל לצאת לרחוב עם גרב אחת חסרה השם ישמור. בדיוק כשעמדתי להתיישב על השטיח ולבכות, ראיתי את הגרב מציצה מתחת למיטה. החתול המניאק כנראה גרר אותה לשם. התכופפתי בזהירות והתחלתי למשוך את הגרב משם, כשטלפיים חתוליים ננעצו ביד שלי. הנמר הסבירי של עמי ארב לי מתחת למיטה, משכנע משום מה שאני מנסה לשחק איתו. ניסיתי לקחת ממנו את הגרב, אבל הוא נאחז בגרב וביד שלי, מסרב להרפות. "אתה מת, אתה שומע?" לחשתי לחתול בזעם, והוא הביט בי לרגע מתחת למיטה בשתי עיניים כחולות ותמימות, ואז פתח את הפה. אלוהים אדירים, החתול של עמי בלע צופר, וככה הוא גם נשמע. הייתי עם חצי גוף מתחת למיטה, כשהרגשתי את עמי מתהפך. זהו, זה הסוף שלי, חשבתי בייאוש, לא מספיק שאני מנסה לברוח ממנו בבוקר, הוא גם הולך לתפוס אותי בשעת מעשה. הבטתי בחתול באיבה, ופתאום מצאתי את עצמי זוחל מתחת למיטה. החתול, שבוודאי לא ציפה למהלך כזה, הרפה מהגרב ויצא מתחת למיטה. באותו הרגע שמעתי את עמי קומה מעליי מפהק עמוקות. "ביאליק, מה אתה רוצה?" ביאליק? לחתול היו הרבה יותר מאפיינים התנהגותיים של, בואו נאמר, ג'ינגס חאן מאשר של ביאליק. לעמי תמיד היה חוש הומור מוזר ופלצני כאחד. ביאליק עלה על המיטה, ואני בטוח שאם הוא היה יכול לדבר, הוא לא היה מדקלם את "קן לציפור", אלא מלשין לבעלים שלו על מקום המחבוא המוזר שלי. אבל למזלי גם ביאליק היה רק חתול, ועמי היה כנראה עייף מאוד. "אסף?" הוא אמר, ואני עצרתי את הנשימה. לרגע אחד מטורף הייתי בטוח שהראש של עמי יציץ כל רגע אל מתחת למיטה, כאילו שהאינסטינקט הראשון שלך כשאתה מגלה שהזיון ללילה שלך נעלם, הוא לבדוק אם הוא לא מתחבא במקרה מתחת למיטה. למזלי, עמי לא עשה את זה. "אסף? אתה פה?" הוא אמר שוב, ואני מצאתי את עצמי שוב מבטיח לאלוהים דברים שאני לא אוכל לקיים, אם רק הפעם, רק הפעם בבקשה, הוא יוציא אותי מהתסבוכת הזו. עמי ירד מהמיטה, ערך סיור קצר בבית. הוא שכב כנראה כמה דקות ער, פרק זמן שנראה לי כמו נצח. "בן זונה קטן." שמעתי אותו אומר לבסוף. חשבתי אם זה הזמן לצאת מתחת למיטה, והחלטתי שזה יהיה הדבר המוזר ביתר שאני יכול לעשות. אחרי דקה נשמעו שוב נחירות, ואני חיכיתי עוד קצת, ואז זחלתי מתחת למיטה, שמתי את הגרביים, ויצאתי מהדירה שלי הכי מהר שיכולתי. בכיס גיליתי שטר של חמישים שקלים, ולקחתי מונית ישר לאופירה. "את מבינה, לפחות עשיתי שימוש נכון בכסף שהבאת לי. לא קניתי בו שתייה." ניסיתי להגיד לה, אבל אופירה רק הביטה במבט החדש שלה, זה שהיא שמרה במיוחד בשבילי ואני לא אהבתי אותו בכלל. זו לא היתה התוכחה הרגילה לה הייתי מוכן בהחלט, אלא מין הבעת אכזבה כזו, מהסוג שלא אומרים אותה, אבל מרגישים אותה טוב מאוד, בייחוד כשהיא באה מהחברה הכי טובה שלך. "אתה לא תעצור עד שתחרבן לך את החיים עד הסוף, מה?" לא היה לי מה לומר. כרגיל, היא צדקה. היא צדקה ואני טעיתי, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בנוגע לזה. חוץ מלהדחיק, ואת זה אני חושב שעשיתי מספיק בזמן האחרון. אופירה לא דיברה על זה יותר. אני התקשרתי לעבודה והודעתי שאני חולה. אופירה יצאה החוצה, אמרה שיש לה סידורים לעשות. אני חושב שהיא הלכה לקנות מתנה לאלון וענת, אבל אולי זה רק הדמיון היותר מדי פעיל שלי. הגיע הזמן לחשבון נפש קטן, מה אתה אומר? שאלתי את עצמי. לא עניתי לי, כמובן, אבל הדברים עלו בעצמם, ואני מצאתי את עצמי יושב במרפסת של אופירה, מביט על הרחוב הזה, העיר הזו, חושב על אנשים שפעם היו לי ואולי יהיו שוב. שכטר, כמה התגעגעתי אליו. אני חושב שהוא היה מקבל אותי ככה, כמו שאני בדיוק עכשיו. לא חשבתי שמגיע לי, לא אחרי אתמול בלילה, אבל אולי... אולי ככה זה עובד? אם מישהו היה רע אליך, אתה תהיה רע אליו בחזרה כדי שתוכלו להמשיך להיות ביחד? זה היה רעיון חביב, אבל איכשהו ידעתי שהאדם שהיחיד שהייתי רע אליו היה אני, וידעתי גם שאת שכטר אני לא יכול לראות לפני שאני סוגר כמה עניינים. יצאתי מהבית של אופירה, והלכתי עד שהגעתי לחנות ירקות. אלון עמד שם בקופה, מחייך אלי כשנכנסתי. כאילו שהוא חיכה לי.