הקישואים הביטו בי בתמיהה. התפוזים של תחילת העונה הרכינו ראש צהבהב במבוכה. אפילו העגבניות הסמיקו, אבל אותי זה לא עניין. אני עמדתי בחנות הירקות ודרשתי לדעת למה אלון לא בחנות, איפה אפשר למצוא אותו, ומי בכלל האחראי פה. הבחור העייף שאלון השאיר בחנות לא נראה כמו מישהו שמורגל בטיפול במקריים פסיכוטיים כשלי. הוא היה עסוק בשקילה של קולורבי עבור אישה מבוגרת בחצאית ירוקה, והדבר האחרון שרצה להתעסק בו היה אני והשאלות המוזרות שלי. "בפעם המאה, אלון לא נמצא כאן." הוא אמר וניסה לאפס את המשקל הממוחשב בתקתוקי כפתור עצבניים. "אני רואה שהוא לא כאן, אני רוצה לדעת איפה הוא כן." התעקשתי. הזקנה הביטה בי בחמיצות ומלמלה משהו לא ברור. "תשמע, או שאתה קונה, או שאתה עף מפה. כוס אממק." הוא הוסיף כשהמאזניים השמיעו צפצוף ארוך וסירבו להתאפס. "איזה מין דיבור זה?" תרמה הזקנה את חלקה לשיחה, מסתכלת עליי בעין חשדנית. "הוא עוד יעשה לי טעות בחשבון בגללך. תלך מפה." היא פקדה. אזרתי את שאריות האומץ שלי וניסיתי גישה שונה. "טוב, תן לי את הפלאפון שלו." אמרתי בקול קשוח. "אתה מהמשטרה?" שאלה הזקנה בנימה חשדנית. "אתה לא מבין מה שמדברים אתך?" קטע אותי הבחור ונופף בידיו בייאוש "אני לא מכיר אותך, לא רוצה להכיר אותך, אני לא מביא לך שום פלאפון של אף אחד, ואין לי זמן לבולשיט הזה. חרא!" הוא צעק על המאזניים, והזקנה הביטה בו בתוכחה. "תנער את מזה את החול, שלא ייצא יותר בשקילה." הציעה לו, ופנתה שוב אליי "תחכה לתור שלך, אתה לא מבין מה שהוא מדבר אתך? אני הייתי קודם." היא הוסיפה בלהט, וכהוכחה לרצינות כוונותיה נופפה מולי בשקית בננות. "אני לא יכול לחכות, אני חייב לדבר עם אלון, אני חייב לדבר איתו עכשיו. מה לא ברור פה?" "יש תור. עכשיו אני. אתה תבלבל אותו וזה ייצא לי ביותר כסף." התעקשה הזקנה והצביעה על הקולורבי. "על מה את מדברת? החיים שלי בזבל שלוש אמות מתחת לחירייה ואת מדברת איתי על כסף? ומה זה, זה אפילו לא ירק אמיתי! מי אוכל את זה?" עניתי לה בצעקה והצבעתי גם אני על הקולורבי האומלל. "טוב, זהו, אני מעיף אותך החוצה." אמר הבחור ופנה לצאת מהדלפק. "מי אוכל את זה?" זעקה האישה בעלבון "זה טוב מאוד, זה אני אוכלת! זה מנקה את הדם! זה למרק ירקות!" היא הוסיפה בתרועת ניצחון בזמן שהבחור, עם יתרון של חצי ראש ובערך עשרים קילו, הדף אותי מהחנות של אלון, החוצה, לרחוב.
היות ובין יתר המעשים הטיפשיים שלי מחקתי את המספר של אלון מהזיכרון של הסלולרי שלי, מין פעולת ניקוי כזו שאמורה להבטיח לי חיים שלווים וחסרי דאגה, נותרה רק ברירה אחת. זו היתה ברירה עגומה, כי פירושה היה שאני הולך לעשות את אחד הדברים השנואים ביותר עליי עימות חזיתי. בחנות הירקות אלון היה יותר פסיבי, פחות עוקצני. היות ולא היה לי מושג מה בדיוק אני רוצה להגיד לו ולמה, המחשבה על מפגש עם אלון בדירה שלו הפחידה אותי. אבל לא היתה ברירה. הבחור מהחנות סירב לשתף פעולה, ואני כבר הייתי בחוץ, כמו כלב, מחפש משהו לא מוגדר אבל לא מוכן לחזור הביתה בלעדיו, וגם זה בהנחה שלמילה 'בית' עדיין היתה משמעות כלשהי בשבילי.
"אוקיי אסף, תירגע." אמרתי לעצמי בשקט, ולעת עתה המחשבות המטרידות פינו מקום לקו ארוך של שקט. עמדתי מול הדלת של אלון וענת, דלת שממנה יצאתי בזעם לפני כמה חודשים, משאיר את אלון עם הזין ביד ואת הסלון שלו מבולגן. הפעם הייתי כאן בשביל לתקן, לפחות ככה אני חושב. כן. כנראה בגלל זה אני כן, לסדר את הדברים מחדש, כמו שצריך.
דפקתי.
שקט.
עמדתי לדפוק שוב, כששמעתי קול מוזר מעברה השני של הדלת. הצמדתי את האוזן לפלדלת, והקול המוזר המשיך, כמו מתקרב לעברי. כיווצתי את המצח בתמיהה, כשהבנתי, מאוחר מדי, מה אני שומע.
גלגלים על הרצפה.
הסתובבתי במהירות והתכוונתי לקפוץ מחדר המדרגות לרחוב, כשהדלת נפתחה, ומתוכה הציץ הראש של ענת. היא הביטה בי בשעשוע.
"אסף! אם כבר דפקת, לפחות תיכנס."
נכנסתי.
הבית של אלון וענת נשאר פחות או יותר כמו שעזבתי אותו. טוב, הם הספיקו ליישר את השטיח ולאוורר את הסלון מריח החטא, אבל חוץ מזה, אותו דבר. ריח קל של בזיליקום ונענע, עדות לאדנית התבלינים על אדן החלון. ירקן או לא?
"אתה בסדר?" שאלה ענת והתגלגלה לכיווני. לא יכולתי שלא לפזול לכיוון חדר השינה. קיוויתי שאלון יהיה שם. מישהו לדבר איתו.
"אני חושב שלא כל כך." עניתי והתיישבתי על הכיסא. "אלון נמצא?" שאלתי אחרי היסוס, יודע שזה חצוף, מתעלם במודע מההשלכות. ענת דווקא לא התרגזה. היא רק לקחה לגימה ארוכה מכוס התה שלה, והביטה בי רגע בשתיקה.
"אלון הלך להביא את ההזמנות שלנו מהדפוס." היא ענתה, עדיין מביטה בי בריכוז. כנראה שרגש כלשהו בכל זאת עבר בפנים הקפואים שלי, כי היא מיהרה להניח יד על הכתף שלי. המגע היה חמים, ובאופן מוזר, מנחם.
"אתה לא צריך להחמיר כל כך עם עצמך. כבר אמרתי לך פעם, אלון ילד גדול. מה שהיה בין שניכם לא פגע בי. אתה יכול להפסיק להרגיש כל כך מתנצל."
מכירים את ההרגשה שמישהו שחשבתם עליו דברים איומים, אומר פתאום מילים שמגיעות בדיוק בזמן ובמקום הנכון? ונורא קשה להכיל את זה, כי אתה לא מאמין שמגיע לך לקבל סימפטיה מאותו אדם, ככה חינם בלי כסף? אולי זה מה ששבר סופית את הסכר, כי פתאום מצאתי את עצמי מייבב מול ענת, בלי בושה.
ענת ליטפה לי את העורף בחיבה, והעבירה לכיווני את התה שלה.
"אני לא אוהב תה." עניתי בקול חנוק.
"זה בסדר, יש בו קצת ויסקי."
"אה. אוקיי." מלמלתי ושתיתי קצת מהתה. אני חושב שכשנותנים לאנשים היסטריים לשתות משהו, זה פשוט בשביל להעניק לפה שלהם תעסוקה אחרת מלבד יבבות וקריאות שבר. התרגיל עבד, ואחרי שסיימתי כמעט את כל הכוס, והרגשה חמימה ונעימה התפשטה לי בבטן, יכולתי להגיד שהסיטואציה היתה כמעט נחמדה. אחר צהרים סתווי, שמיים אפורים מהחלון. ברדיו היה שיר של בוב דילן, ואני ישבתי עם אישתו לעתיד של אהבתי הלפני אחרונה, וסיפרתי לה דברים שלא סיפרתי לאף אחד. על שכטר, על אלון, על אופירה, שוב קצת על שכטר. כבר לא היה לי אכפת להיתפס כאדם פתטי, או חסר אופי. פשוט רציתי להוציא, לדבר, ואת זה עשינו במשך שעתיים.
כשאלון חזר הביתה, הוא בהה בי ובענת יושבים בסלון ורואים חדשות. היתה לו הבעה של אלה שגילו שהם בפספוסים. זה היה מאוד משעשע. קמתי מהכורסא, הודיתי לענת, עברתי מול אלון הנדהם, וירדתי למטה.
בחוץ היה חושך, קריר, והחולצה הקצרה שלי גרמה לי להתגעגע לסוודרים, או לפחות למישהו להתחבק איתו.
כמה שאני אוהב את החורף.
נא להמתין...