הסתיו מביא איתו, ללא ספק, שינויים אדירים. אתם מבינים, למרות שהגשם והרוח בהחלט מספקים לי רגעים לא מעטים של נחת, משהו בכוח השקט שלפני הגשם, ההתקדרות האקראית של השמיים, ואפילו - אם יש לי מזל - עשר דקות רצופות של טפטוף מסיבי, כל אלה ממלאים אותי בסוג של אושר.
אושר מוזר, מהסוג שמעציב.
אחרי הפגישה עם ענת, הבנתי, פחות או יותר, שני דברים חשובים.
הבנתי שלפעמים לא מקבלים בחיים מה שרוצים.
הבנתי גם שלפעמים זה בסדר לא לקבל מה שרוצים.
אני לא חושב שוויתרתי, ממש לא. למרות שכשיצאתי מהדירה של אלון וענת, החמימות הביתית שלהם עדיין מדגדגת לי בבטן, ידעתי שאני מתכוון להגיע לחתונה שלהם, חודש מהיום, ויכול להיות שאני אהיה מאושר על זה שטוב לו. לשניהם.
לאלה מכם שמתעקשים על הפרטים, אני יכול רק להגיד שכשחזרתי להורים שלי באותו יום, מיהרתי לעשות מקלחת (שוטף מעלי את העצב, כמו שאופירה אומרת, ומביא ביד פעם אחרונה על הירקן הסטרייט, כמו שאסף אוהב), ארזתי שוב את הדברים שלי, (הבגדים שלי כבר סובלים מחרדת נטישה, אלוהים אדירים), וצעדתי בגאון לתחנת האוטובוס הקרובה.
לשמיים כבר היה את הצבע האפור הזה שדיברתי עליו בהתחלה, ואפילו הנהג הביט עלי במין חמלה מסוימת, אני מניח שהמראה הלא מגולח שלי גורם לאנשים לחשוב שלא ישנתי כבר כמה לילות, מה שדי קרוב לאמת.
על כל פנים, הנה אני כאן. הדירה שלי ושל שכטר, ויש לי חוזה שכירות שיוכיח את זה. אחרי שהנחתי על רצפת חדר המדרגות את הדברים שלי, פתחתי את הדלת ונשמתי. נשמתי עמוק כי ממש הייתי צריך אוויר, ותיארתי לעצמי שאני אצטרך הרבה ממנו בשביל כל הדברים שיש לי לומר. אפילו יותר בשביל להקשיב למה שיש לשכטר להגיד, אם בכלל.
אבל לשכטר לא היה הרבה מה לומר, הוא פשוט לא היה שם, ובמקום להתיישב על המיטה שלנו ולבקש ממנו שיוריד ממני את הבגדים, לאט, נשמתי לרגע. לנשימה העמוקה שלקחתי היה ריח אחר, מוזר. ריח של ריקנות.
"תודה לאל שאין לנו חתול." מלמלתי לעצמי בזמן שהסתובבתי בחדרים הטחובים משהו, בין התריסים המוגפים, הסלון המסודר מדי ומדפי הדיסקים החצי ריקים. ברגע הראשון הגנום הפלוני העלה את האפשרות שפרצו לנו לבית, ושבחדר האמבטיה אני אמצא את הגופה של שכטר מוטלת על הרצפה, מתבוססת ברגשי האשמה של שנינו, אבל אז הגנום תימני - זה שלקחתי בהשאלה מאופירה בדיוק למקרים כאלה הציע לי להפסיק לחרטט, ובכלל אין פורצים מנומסים שמסדרים לך את הבית אחרי שהם מרוקנים את הכספת שאין לך, ובטח לא בתל אביב.
נשארנו רק שניים, אסף והחשיבה החדשה שסיגלתי לעצמי בשבועות האחרונה איטית אבל מציאותית לפרקים ובתוך כל זה ההבנה שאיך לומר, ככה בלי לעשות דרמה
"הוא עזב את הבית." אמרתי, הפעם בקול, כי ההבנה שאתה לבד מחלחלת הרבה יותר מהר מהתקווה שיש מישהו שמחכה לך, מה שאומר שאני יכול לדבר לעצמי עד מחר, ואפילו הקוטג' במקרר לא יענה לי.
לזכותו של השכטר, ייאמר שפרק הזמן בו בילינו בנפרד האחד מן השני, פיתח בו מין חוש סדר, חוש שהיה מאוד מדהים ומדאיג לשייך לבחור המתולתל שנהג לתייק את הבגדים המלוכלכים במכונת הכביסה לפרקי זמן של שבועיים, במין תקווה דבילית שפיית אריאל אולטרה תטפל בשבילו בעניינים. הבית ששכטר השאיר היה מסודר למופת, ועל המיטה (סדין מתוח, שמיכת החורף מקופלת בארון), מצאתי מעטפה.
מעטפה רגילה, כזו שקונים בדואר, ובלי דאודורנט על הכרית, בלי סימן נשיקה על המראה באמבטיה, בלי פרח בין קפלי המכתב (אפילו לא כזה שמעשנים) התיישבתי על המיטה וקראתי מה ששכטר ניסה להגיד לי בפעם האחרונה שדיברנו.
אסי חמוד,
היות ואתה לא עונה בפלאפון, לא מקבל שיחות בעבודה, לא פותח אימיילים ממני, ואת יוני הדואר ששלחתי אליך מצאו מסניפות דבק במעבר התת קרקעי באלנבי, לא נותר לי אלא להשאיר לך מכתב על הכרית. אני שונא את זה, זה טיפשי, זה לא אני, אבל זה מה יש.
לפחות תדע מה שהיה לי להגיד לך, גם אם לא תאהב את זה.
ערן היה טעות. וזהו. טעות כזו שעושים כשהזין שלך לוקח פיקוד, ותאי השכל שלך מתייבשים כמו חרא בשמש. אני לא יודע אם זה משנה משהו, אבל הוא מנשק ממש גרוע.
אני נוסע. לא לתמיד, לא למדבר, אבל אם אני אצטרך לפתוח עוד בוקר בפיצוציה עם הידיעה שאיפשהו אתה יושב ומנסה לשכנע את עצמך שלא אכפת לי ממך, אני אצטרף ליוני הדואר באלנבי. יש לי חברים בלונדון, ואפילו ההורים שלי הסכימו שעבר מספיק זמן בשביל לקיים את ההבטחה שלהם בנוגע לטיול בר מצווה. אני לא חושב שאני הולך ליהנות מזה, אבל כאן לבד זה מספיק גרוע בשבילי. חווה אלברשטיין אומרת שיש שם סבבה של טלוויזיה.
אל תדאג, הצ'קים אצל הבעל בית לא יחזרו, בשביל זה אני מחזיק לסבתא שלי את האינפוזיה כבר כמה שנים. הזקנה רועדת כמו ג'לי, אבל תודה לאל, היד שלה שחותמת על הוראות הקבע לחשבון שלי עדיין יציבה.
אתה כבר מתגעגע אלי? גם אני אליך. אבל אולי זה אמור להיות ככה, אף פעם לא אהבתי לעשות דרמה, גם לא מהאהבה שלי אליך.
ואני עדיין אוהב.
שלך,
ש.
נ.ב. לפחות אין לנו חתול. גם זה משהו, לא?
נא להמתין...