שום דבר לא נשתנה הלילה הזה

בסיומם של המאבקים בין פלג מישור החוף לפלג ההררי של משפחת נבו, יצאה אמא שלי כשידה על העליונה, או במילים אחרות ליל הסדר ייערך כהלכתו בירושלים בירתנו הנצחית אצל דודה דורה ומשפחתה. אחותי ואני נאנחנו קצת לשמע הבשורה, מכיון שזכרנו שבפעם הקודמת דורה לא הצליחה לארגן מספיק כיסאות וכך מצאנו עצמנו יושבות על שרפרפים נטולי משענת כל ליל הסדר, רק כדי לגלות, כשהגענו סוף סוף ל"שולחן עורך" שיחד עם הכסאות שכחה דורה גם לדאוג לאספקה של סכו"ם. מי שלא ראה אותי מנסה לאכול גפילטע פיש בכפית לא ראה מחזה משעשע מימיו. אבל, דיה לצרה בשעתה, ואני מבטיחה לספר לכם על התפריט של ארוחת החג בשבוע הבא. בינתיים, עד שנגיע ל"שולחן ערוך" המיוחל, הייתי רוצה להעביר אתכם את סדנת משפחת נבו המלאה לקריאה בהגדה (מה יש למה שרק אני אסבול?). הטקס מתחיל כחצי שעה לפני שמתחילים באמת לקרוא בהגדה, בזמן שכולם מתיישבים לשולחן, ומגלים שלא כולם זכרו להביא כיפות מהבית. סבתא בתיה שולפת מהמחבוא שלה צרור של עשרים וחמש כיפות שצברה במהלך שנותיה הארוכות ומתחילה לחלק אותן לכל דכפין. סבא שלי כמובן כבר מתרגז שהוא לא מוצא את הכיפה השחורה שמלווה אותו מאז שהיה בחטיבה 8 במלחמת השחרור עם יצחק שדה, שמשקפי הקריאה שלו נשארו בתיק, ושהמילים בהגדה שנתנו לו מודפסות קטן מדי. כשהוא מתרצה כולנו נעמדים לקדש על היין, ומגלים שוב שאף אחד מאיתנו לא בדיוק יודע מה צריך להוסיף בשבתות ומה להשמיט בשאר ימות השבוע, דודה שושנה ממלמלת בשקט לסבא שלי את הנוסח הנכון, סבא שלי מתעצבן, מתחיל את המשפט מחדש, מתבלבל שוב, והחגיגה מתחילה. כולנו שותים בהסבה כוס ראשונה של תירוש ענבים (לפני כמה שנים החליטו לוותר אצלנו על האלכוהול בארוחות החג, ומאז אני זוכרת יותר טוב את הזוועה), ודודה שושנה אומרת "עכשיו צריך לרחוץ ידים". אבא שלי, כמדי כל שנה בעשרים השנים האחרונות לפחות, עונה לה מייד "זה בסדר, רחצנו בבית" וכולנו ממשיכים בחדווה הלאה ל"כרפס" אותו ירק עלום ששנה אחת משתמשים עבורו בפטרוזיליה, שנה אחרת בסלרי, בצל ירוק, ואני די בטוחה שהיו כמה שנים שעל המשבצת הזאת בצלחת הפסח נח לו תפוח אדמה מבושל. את הכרפס מחלקים לחתיכות קטנות שעוברות מיד ליד סביב השולחן, עד שהן מגיעות לילדים המסכנים שיושבים בקצה ולא ממש יודעים מה לעשות עם העלים המונחים לפניהם. "את זה טובלים במי מלח ואוכלים" מסבירה בקול רם שושנה מראש השולחן, אלא שחיפוש מדוקדק על שולחן הסדר מגלה שאין בנמצא מי מלח, ולכן אנחנו אוכלים את הכרפס "נטורל". "עכשיו ילדים שימו לב" שושנה שוב לוקחת פיקוד "סבא איזק הולך להחביא את האפיקומן. שימו לב טוב טוב איפה הוא מחביא אותו כי אחר תצטרכו לגנוב אותו ולבקש מתנה" הילדים, שכבר קיבלו בראשית הערב את מתנות החג שלהם, קצת מבולבלים, אבל עוקבים אחר סבא שלי שבתנועות איטיות בוצע מצה רנדומלית שהוא מצא על השולחן, מחביא אותה במפית החגיגית שאיזה רב נתן פעם לסבתא שלי בתמורה לקמחא דפסחא, ומוסר את המפית הצרורה לידיה של סבתא שלי, שאוספת סביבה את כל הילדים והולכת יחד איתם להחביא את האפיקומן. בנאלי אתם אומרים? כנראה שלא ראיתם את מלחמות האפיקומן שמתנהלות כל שנה בין הכנופייה התל-אביבית לכנופייה הירושלמית, החוטפות זו מזו את האפיקומן ומחביאות אותו חזור והחבא, עד שהמצה שבתוך המפית מתפוררת לחלוטין ומותירה שביל פירורים ברחבי הבית.

תפקידם הבא של הילדים הוא לזמר בקול ענוג את "מה נשתנה". מכיון שכבר פרטתי בשבוע שעבר את התהליך הכרוך בשיר הזה, אני אדלג ישר אל סבי המרעים בקולו "עבדים היינו לפרעה במצרים". כאן מתחילה חלוקת התפקידים הקבועה. אחרי סבא שלי קורא רובי, בעלה של שושנה, בקולו הצרוד והמשתנק את "מעשה ברבי אליעזר ורבי טרפון שהיו מסובים בבני ברק", ושושנה מחליפה אותו בתפקיד תלמידיהם שבאים לבשר להם על קריאת שמע של שחרית. "הרי אני כבן שבעים שנה" קוראת שושנה, ודוד דני, מעברו השני של השולחן, לוחש לי "אנחנו יודעים".

כאן מגיע תורם של ארבעת הבנים. התחרות במקצה הזה היא מבין המגוחכות שסביב שולחן הסדר. מדי שנה כולנו מחכים לראות בחלקו של מי ייפול "רשע מה הוא אומר". לא יודעת למה. יש אנשים שבחמישים השנים האחרונות מאד נהנים מהמהתלה הזאת, בייחוד אמא שלי שצוהלת "הה הה ערן הוא הרשע". פה ההגדה מבחינתי מפסיקה להיות קוהרנטית. קוראים משפט, ושלושה עמודים של פרשנויות. אפילו בשיעורי תושב"ע בתיכון לא מדקדקים כך בכל קוצו של יוד - "מעתה אמור, על הים לקו חמישים מכות ועל היבשה לקו חמישים ומאתיים מכות". ולמה לעזאזל כותבים "כמה שנאמר" ואומרים "כמו שנאמר" אף אחד לא טרח אף פעם לעשות הגהה על ההגדה של פסח (או הגדה על ההגהה של פסח)? הילדים, שתורם מגיע לקרוא במוקדם או במאוחר, מתבלבלים במילים הקשות, לא מבינים מה שהם קוראים, וגם לנו קצת קשה לעקוב מה בדיוק הם מנסים לקרוא. בכל זאת, כאשר כל ילד מסיים את תורו, כל נשות משפחת נבו מברכות אותו ב"יופי, איזה ילד גדול. איך אתה קורא יפה. באיזה כיתה אתה כבר?"

ועכשיו מגיעים השירים... "די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו דיינו דיינו" מה זה? מי כתב את המילים של זה? השיר הזה תמיד מזכיר לי יציאה לא מוצלחת באירוויזיון, אלא שהוא הרבה יותר ארוך משלוש הדקות המותרות. איפשהו בין "האכילנו את המן" ל"נתן לנו את השבת" אנחנו מתחילים להישבר ועוברים לקריאה קלה בלבד. ואחר כך "הללויה" שלמרות כל השנים שכולנו מסובים יחדיו, עדיין אין דעה אחת לגבי המנגינה שבה יש לשיר את המזמור הזה, ואותו הדבר לגבי "בצאת ישראל ממצרים", אלא ששם אנחנו פשוט מחליפים ארבע מנגינות שונות במהלך השיר אחת לכל בית, ושתיים לפזמון (אין באמת בתים ופזמון לשיר הזה, אבל ככה זה נשמע).

והנה, כבר ממש אפשר לראות באופק את "שולחן עורך". עוד שני עמודים ונוכל סוף סוף להגיע למטרה האמיתית של הערב הזה האבסת בני המשפחה. אבל רגע לפני, ממש כמו משה על אורית נבו, אמממ... על הר נבו כמובן, אנחנו נעצרים מבלי להגיע לארץ המובטחת, כדי לעבור עוד סדרה לא ברורה של דגימות מזון מקערת הפסח יבצע מצה כזית ויטבול במלח, לוקח כזית מרור ומטבלו בחרוסת, כורך מצות ומרורים (כמנהג הילל הזקן). משום מה על השילוב המתבקש ביותר לא חשבו שם בהוצאה לאור של ההגדה מה עם סתם מצה בחרוסת? למה צריך מרור, ומלח, וביצים במי מלח (שלא אוכלים בגלל הכולסטרול), ולכרוך, ולטבול. מצה. חרוסת. לוקחים ושמים אחד על השני. ואוכלים. למה להסתבך כל כך?

תשובות, לצערי, אין לי. אולי גם זה הוא זכר לעבודות הפרך שעבדו אבותינו אי שם, לפני שהספיק בצקם להחמיץ כל אותו הלילה כשהוא ולא שרף פסח על דלתות המצרים בערי המסכנות שבנו להם שם. או משהו כזה. אולי השנה אני אשתדל להקשיב יותר בריכוז כדי להבין. או שגם השנה אני רק אבטיח לעשות את זה, אבל אמשיך לחכות לאוכל ולחד-גדיא.