תמונות מספרות

זהו. סדרת החג הזו נגמרה, אחרי מה שנראה לפעמים כמו נצח. אפשר לשחרר את החגורה שמשום מה הפכה הדוקה מתמיד, להוציא את הפיתות, הפיצות, הקרואסונים והבורקסים מהפריזר ולהרהר מה בדיוק היה חטאנו שנגזר עלינו לאכול שמונה ארוחות משפחתיות בפרק זמן קצר אחד של שבועיים. אומנם בני ישראל במדבר אכלו ארוחות משפחתיות במשך 40 שנה, אבל יש גבול לסולידריות לא? על כל פנים, בין ארוחה לארוחה, איפשהו בין עוגיות הקוקוס למרק עם הקניידאלאך, הצלחתי גם אני בחג הזה לצאת לעוד קצת חרות, וכרגיל- הכל קרה במקרה. מאז שחזרתי מחו"ל, כמעט לפני שלושה חודשים, אמא שלי תהתה שוב ושוב מתי היא תזכה לראות סוף כל סוף את התמונות שצילמתי בטיול. נסיונות ההתחמקות שלי היו ראויים לציון - בהתחלה אמרתי שהסרט לא נגמר וחלק מהתמונות עדיין לא מפותחות. אחר כך אמרתי שאני רוצה לשכפל עוד כמה תמונות שצילמו האחרים ואין טעם שהיא תראה רק חלק, ואחר כך התרוץ היה שהתמונות עוד לא מסודרות באלבום והן סתם מבולגנות. אמא שלי, חייבים לציין, התעקשה שלא להבין את הרמזים וההתחמקויות שלי, ומדי פעם שוב הפנתה לעברי את השאלה. למזלי, בכל אחת מהפעמים הללו הייתי בביתם של הוריי, ולכן פיתחתי לעצמי עד מהרה את המגננה הפשוטה של "אם תזכירו לי פעם כשאני בבית לפני שאני יוצאת אליכם, אני אזכור להביא". למה בעצם אני צריכה להתחמק? זה לא שאני צלמת גרועה במיוחד, או שהתעקשתי לצלם רק גברים ערומים בשלג (לא היו כאלה לצלם, למקרה שמישהו תהה), אבל בתמונות האלה בכל זאת היה משהו שההורים שלי לא ראו אף פעם במו עיניהם. אני. לא אותה אני רגילה שמגיעה (שוב) לארוחות המשפחתיות. לא האני שהם מכירים מזה עשרים וכמה שנים. אלא האני שצמחה רק בתקופה האחרונה. האני שכותבת את הטור הזה מזה שנה וחצי. האני שמתקראת אורית נבו. האני שהיתה פעם הבן שלהם, והיום מנסה להיות הבת שלהם. ההורים שלי כמובן יודעים כבר שאורית חיה קיימת גם מחוץ לגבולות הדמיון שלי, ושיש אנשים כיום שמכירים אותי רק בתור אורית. ואפילו סיפרתי לאמא שלי באחת השיחות ה"רציניות" שלנו שגם בטיול האחרון בחו"ל הסתובבתי לא מעט כאורית, אבל לא ידעתי איך הם יגיבו לתמונות בהן אני נראית כמו אורית, ולא ממש כמו הבן שלהם. אבל הפעם נדחקתי אל הקיר. בחול המועד נסעתי עם חברים לטיול, ויום למחרת סיפרתי לאמא בשמחה, בטלפון, שפיתחתי תמונות מהטיול והן אפילו יצאו טוב. - אז אולי תביאי לנו לראות? - אין בעיה, אני אביא מחר לארוחה - מצויין. אז אולי תביאי גם את התמונות מחו"ל, שנוכל לראות סוף סוף. - אה... - מה? - מי יהיה מחר בארוחה? - רק את ואנחנו. למה? - אוקי, אני אביא את התמונות. אין דרך חזרה. אבל אמא יודעת מה יש בתמונות, והיא בכל זאת ביקשה. כל מה שאני צריכה לעשות הוא לא לעמוד ממש לידה וליד אבא כשהם יהפכו את העמוד ויגיעו לתמונה הראשונה שלי בתור אורית. מה שיקרה אחר כך, כבר לא בשליטתי. הגעתי למחרת עם אלבום תמונות גדול ביד אחת, האלבום עם התמונות מחו"ל, ושקית תמונות קטנה מהטיול האחרון. ישבנו לאכול (שוב), ובסיום הארוחה אמא החליטה שזה הזמן לדפדף בתמונות. אני התמקמתי בפינה הנגדית של הספה, והתעמקתי באחד ממוספי החג מאלה עם הדפים הגדולים במיוחד, שבזוית נכונה הצליחו להסתיר ממני לחלוטין את האלבום, אבל חשפו את פניה של אמא, כדי לאתר את התגובה הראשונית. "רגע רגע", הגיח אבא שלי מחדר העבודה "גם אני רוצה לראות".

הם עברו עמוד אחר עמוד, מתמוגגים מהשלג, מקישוטי חג המולד, מחבריי היקרים בציוד הסקי, ואז עברו לעמוד שבו התנוססה תמונתי בבגדי היציאה. לא משהו מהודר או חושפני מדי (למי מכם שלא זוכר, או לא עקב, מדובר בתמונות שצולמו בעיצומו של החורף האחרון בהרי האלפים), אבל אני מקווה שהתמונה לא הותירה מקום לספק שמדובר בבחורה. גם אמא וגם אבא שמרו על פני פוקר מושלמים. אף שריר לא זע. אבל אמא בכל זאת רצתה להבהיר לי שהיא לא התעלמה מהתמונה, ולכן חזרה בקול על הטקסט שנכתב מתחת לתמונה, ואפילו הוסיפה שאלה כלשהי לגביו. ניסיתי לשחזר מאוחר יותר מה בדיוק היא שאלה, אבל כנראה שהייתי מרוכזת מדי בנסיונות לפענח את שפת הגוף שלה, ולכן זכרוני בגד בי. עניתי לה, והיא פשוט הנהנה והמשיכה הלאה.

בתמונה הבאה שהנציחה אותי, הפעם עומדת בשלג שהגיע עד לקרסוליי, פלט אבא חצי אנחה והגניב לעברי מבט בזוית העין. אני כמובן העסקתי את עצמי בראיון חגיגי עם איזשהו שר, או קצין בכיר, או אולי ראש הממשלה, אני באמת לא זוכרת, היות שאותה חצי אנחה תפסה את כל תשומת הלב שלי. לא הצלחתי להבין אם משמעותה של האנחה היתה "נו באמת, למה הוא עושה מעצמו צחוק" או אולי "כנראה שכל הדיבורים האלה על שינוי מין זה לא רק דיבורים". מה שבטוח, האנחה הזאת לא צפנה בחובה שום דבר חיובי. מאותו רגע היה נדמה לי ששמתי לב שעיניו של אבא מזדגגות. מנסיוני אני יודעת שכשאני מגיעה למצב כזה, משמעותו שיש מחשבה מטרידה כלשהי שחוזרת במוחי שוב ושוב ללא מטרה. לא משהו שאני צריכה לחשוב עליו באמת, אלא משהו שפתאום התחוור לי, בניגוד למה שחשבתי קודם, ומחייב אותי בחינה חדשה של המציאות או לפחות של חלק ממנה. המבט המזוגג הזה נשאר גם הרבה אחרי שהוא ואמא סיימו להתבונן בתמונות וחזרו לעיתוני החג, אבל אני לא העזתי לשאול את השאלה התמימה "הכל בסדר?" מחשש לתשובה שתגיע בעקבותיה.

דווקא אמא, שבדרך כלל זו שנוטה להיות מושפעת יותר מהגילויים הללו לגביי, המשיכה לדפדף באלבום ללא תגובה מיוחדת לשאר התמונות שלי, ובשלב מסויים גם הפסיקה להקריא את הכיתובים שהצמדתי להן באלבום (מלבד "רגע, רשמת כל תמונה שצילמת או שזה הכל מהזיכרון?"). אני לא יודעת עד עכשיו האם חוסר התגובה צריך להתפרש אצלי כשלילי, בשל הטראומה הקשה שנגרמה לשניהם עד כדי חוסר יכולת להגיב? האם היתה זו הפעם הראשונה שהם הבינו כי הסיוט הזה שמלווה את חייהם מאז סיפרתי להם על עצמי מתחיל להתממש? או שמא באופן חיובי. יכול להיות שעד עכשיו חששה העיקרי של אמא היה שלא אצליח "לעבור" בתור בת? שאעשה מעצמי צחוק? שאיראה כמו דראג קווין ביום רע במיוחד? האם יכול להיות שדווקא הבחורה הסולידית והמהוגנת שנשקפה אליהם מתוך אלבום התמונות הוכיחה להם ששינוי מין הוא לא משהו פרובוקטיבי, זול, שלא לומר זנותי?

נותרתי עם התהיות האלה כשארזתי את אלבום התמונות, יחד עם קופסאות הפלסטיק שהכילו (שוב) את שאריות ארוחת החג עבורי, ועם שקית הניילון של "רגע, יש לי גם שאריות אוכל לחתול". נסעתי הביתה כשבעיניי כנראה אותו מבט שנותר בעיניו של אבא, אבל כרגיל, הרגשתי הקלה.