יומני מסע

כותבי האתר חוזרים אחורה בזמן אל הדפים הישנים מלפני כמה שנים, אל אותם היומנים שכתבו במהלך השתתפותם במשלחות השונות לפולין

מחבואים (יום רביעי למסע) / טל איתן

הבוקר התעוררנו אל תוך סופת שלגים איומה. הרוח מכה בחלונות, גושי קרח נופלים מהשמיים ומאיימים לשבור את גג החדר. בקור הנוראי הזה החימום כמעט ולא מורגש, וכמעט אי אפשר להבין עד כמה קר בחוץ. אפילו המעיל הצבאי לא מצליח למנוע מהקור הצורב לחדור פנימה ולהקפיא אותי מבפנים. כולנו צועדים במהירות ובעצבנות אל האוטובוס, המפקד מקריא מהר את השמות ומוודא שכולם כאן, וזזים לדרך.

את היום פתחנו בביקור בבית שנמצא ברחוב קופרניקה, בדירת מסתור בה התחבאה משפחה יהודית בתקופת השואה. טיפסנו במדרגות אל הקומה השביעית של בניין פולני טיפוסי, אפור-חום ומתפורר. כשהגענו לדירה, התגלה לפנינו מראה סוריאליסטי, שעורר בי חיוך של כאב. בתוך ארון קיר צר, בעל שתי דלתות חורקות, הסתתרו משך ימים ארוכים ארבעה אנשים. האנשים האלה העבירו שעות רבות בתוך ארון קטן, מחניק וטחוב, ממתינים לשעת לילה, כדי לצאת, לחלץ את עצמותיהם ולשכב מעט על הרצפה.

הארון הזה, באופן סימבולי, החזיר אותי אל תוך הארון הפרטי שלי, זה שבתוכו אני מסתתר. זה שמסתיר את האני האמיתי שלי מפני העולם, שמגונן עלי אך גם חונק ומשתיק את מה שהלב רוצה. כולם מזדעזעים ממימדי הארון הקטן ומתחושת המחנק אותה בני המשפחה היהודית בוודאי חשו. נראה כי אני היחיד מבין כל 18 חברי המשלחת, שיכול ממש להזדהות עם אותם אנשים. מעניין מה קרה איתם, מעניין מה יקרה איתי...

אנחנו חוזרים אחר כך החוצה אל הקור. פתאום אני לומד להעריך את האוויר הקפוא ואת תחושת החופש. כולם מחויכים. מישהו, נדמה לי שזה אמיר, אומר משהו על "לצאת מהארון" וכולם צוחקים. כולם מחפשים קצת הקלה מהמועקה הכבדה שיושבת על הלב. אצלי, כמו תחושת הבדידות, היא רק מתחזקת.

משכנות שריפה ביער. חלק מתוך חזון העצמות היבשות, יחזקאל פרק ל"ז, פס' א'-י"ב / אלעד (10.1996)

משכנות שריפה ביער, וענפי עשן בוערים.
בורות הומים אדם, והלהבות אותם שורפים.
והעשן עולה לשמיים, מבריח כל יצור חי ונושם.
ויחד עם נשמתם של אחיי ההרוגים, כל החיים האחרים נעלמים.

אדמת פולין, שספוגה בדם.
דם אדום, אדום חזק. ולא משנה עד כמה תתאמצו,
לא תצליחו למחוק אותו. בכל פעם שדורכים אתם על אדמת פולין,
דורכים אתם על דם. דם של שישה מיליונים שנספו, על קידוש השם.

ובצעקות המלחמה, ילדה קטנה.
והיא הולכת, מנסה לברוח מההמולה. רצה ורצה, עולה על הרי גופות,
חופרת דרכה דרך אלפי עצמות. ורק כאשר יצאה מחומות הגיטו סוף סוף,
תפס אותה פולני מנוול, וירה בה.
היא נפלה.

ודמה ניגר על האדמה, ולפתע שטף את כל אדמת פולין.
וכמוה, עוד שישה מיליונים. את דמם מקיזים.

וביום בהיר במחנה המוות, מבחוץ הכל ירוק.
ומבפנים, הכל שחור, אין אור, אין צחוק.
ומפקד נמוך קומה, עומד מול השלדים החיים.
ויד שמאל למוות, יד ימין לחיים.

וברגע שנחרץ גורלם, הם נעלמים כליל.
וכל השרידים שמהם נותרו, זה אלפי עננים, שאת פולין מכסים.
אפרם הועף ברוח, ואת דמם ספגה האדמה. ועצמותיהם,
הובאו לקבורה בקבר אחים ענקי, אלפים כאלה ברחבי פולין וסביבתה.

ובמלחמה העקובה מדם, שכולם מרבים עליה לדבר,
ומספרים על תאי הגזים, על היריות,
על התינוקות שעל קירות נופצו,
במלחמה הזו,
לא תמצא היגיון. לא תמצא אנושיות,
אף לא חמלה של אדם, רק שנאה.

והיום, שתעמוד על דמם, תרגיש גאווה.
עימך נמצא דגל המדינה. לא עם אדום,
כי אצלנו כתם הדם נמחק. עם כחול של שמיים,
ולבן של טוהר.
ומול כל השונאים תעמוד עם דגלך. ומול שבעת מדורי הגיהינום תעמוד עם דגלך-
אל מול הכסא שעמד עליו המפקד, אל מול שבעה טון אפר של אחים.
אל מול שלושה קברי אחים גדולים, אל מול הסימנים הירוקים שבתאי הגזים,
אל מול בתי הקברות, אל מול המשרפות.

והם עומדים אתך, בתוך הדגל, כי זה מה שרצו,
והם בוכים, כי הם גאים.

ושם, באדמת פולין הספוגה בדם, הם כבר לא זועקים מתוך האדמה,
אלא עומדים בכבוד, מול דגל המדינה.

"הייתה עליי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב, והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד. ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה, ואומר אדוני אלוהים אתה ידעת. ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר ה'. כה אמר אדוני אלוהים לעצמות האלה, הנה אני מביא בכם רוח חיים וחייתם. ונתתי עליכם גידים, והעליתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור, ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני ה'. וניבאתי כאשר צוותי ויהי קול כהנבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם. ויאמר אלי הנבא אל הרוח, הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח כה אמר אדוניי אלוהים מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. והנבאתי כאשר ציווני, ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד. ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו. לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר אדוניי אלוהים הנה אני פותח את קברותיכם והעלתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל."

והם כבר לא מתים. הם חיים. בתוכנו, בתוך דגל המדינה, ואנחנו, זוכרים.
וממשכנות שריפה ביער, לא נותר דבר.
רק אפרם, אך רוחם, תמיד עמנו.
בתוך ליבנו, לעולם לא נשכחים.


תעמדו בטור / נועה רז (22.3.96)

גבול בילורוסיה-פולין, אי שם בשלג שליד העיירה גרודנו, בואך ביאליסטוק.
מטי המדריכה מורידה אותנו מהאוטובוסים ליד מעבר הגבול. מעמידה אותנו בטור. אנחנו לובשים רק את ה"שומריות" וקר. כל כך קר. אנחנו רעבים. לא אכלנו כלום מאז שש בבוקר. "תעמדו בטור" היא אומרת לנו.

שוטרי הגבול הפולניים והרוסיים עוברים לידינו, סוקרים אותנו במבטם. אנחנו לא מבינים מה רוצים מאתנו. לא יודעים לאן לוקחים אותנו, לאן הולכים, מתי אוכלים ולמה לא נותנים לנו להוריד את המעיל מהאוטובוסים.
"תתרגלו", אומרת מטי, "זו פולין".

שתיקה (היום השמיני למסע) / טל איתן

אוושיץ-בירקנאו. יותר מזה לא צריך להגיד.

אנחנו נכנסים בשער הברזל הכבד עליו נכתב "העבודה משחררת", באותיות עליזות ויפות. הדבר הראשון שמכה בי הוא היופי של המקום. עצים תמירים ומגדלים סימטריים מקבלים את פנינו, שקט מהפנט שורר בכל פינה. פסטורליות כזו, שקשה להתעלם ממנה. כמה אבסורדי הוא היופי הנגלה אלינו, בבניינים החומים המתמזגים באוויר הקפוא.

ככל שנעמיק הלאה, פנימה, אל תוך המבנים, נבין את גודל הזוועות. הלב מסרב להבין. העיניים רואות, האוזניים שומעות את ההסברים, אבל הלב מסרב להקשיב. אנו עוברים בין ערמות משקפי קריאה, תותבות, מברשות שיניים, נעליים... כמו בסיפורים הרחוקים, אבל זה כל כך אמיתי, כל כך כאן. תחושת מחנק תופסת אותי, כאילו מישהו התיישב על החזה שלי, ולא נותן לי לנשום. המדריך ממשיך להסביר, האוטובוס לוקח אותנו לבירקנאו, שם עומדות המשרפות האיומות ותאי הגזים. כאן, במקום הזה, מתו כל כך הרבה אנשים. וכאילו הנשמות שלהם עדיין שם, מרחשות בין שרידיו הקרים של המבנה, מחפשות נקמה, מחפשות מנוח. אני מרגיש לא טוב, וכמוני גם היתר. מבקשים לשבת בחוץ ולהירגע. שייגמר כבר, אני מתפלל, שייגמר כבר הסיוט הזה.

בדממה אנחנו צועדים, כל אחד בתוך עצמו, אל עבר אגם מים שקט ורגוע. הנוף עוצר נשימה - מסביב הכל ירוק, מבעד לשלג מתגלים פרחים ועלים ירוקים, והמים שקטים וצלולים. המדריך מסביר שאל תוך האגם הזה הושלך אפרם של אלפים - גברים, נשים וילדים. המילים כמעט ובלתי נקלטות, עוצמת הזוועה כמעט ואיננה מובנת.

אחר כך, באוטובוס, כולנו שקטים. מביטים מבעד לחלון, בוהים בנופים העוברים על פנינו. כמה מוות ראינו היום, כמה דממה, כמה הרג. כמה יופי, כמה שקט. כמה דממה.

שקט וירוק / מוטי פ.

היה משהו ירוק מדי בעיניים. ירוק ואפור. כבישים ארוכים שלא נגמרים. בתים חד קומתיים. והרבה ירוק.
מוזר מאוד. אף אחד לא אמר לי שפולין מאוד ירוקה. אין לי קשר שואתי ישיר אבל היה משהו שמשך אותי להצטרף למסע "שורשים" בפולין. השורשים עקורים כבר ממזמן ומה שנשאר זה רק לכבוש בכי בזמן שאתה צועד בשבילים ארוכים מול מצבות לא קיימות.

דווקא השקט הטריף אותי. יש אמנם כמה מחנות השמדה לדוגמא כמו מיידנק ואושוויץ אבל רוב המסע עברנו במקומות שלווים ושקטים להחריד. וורשה נראית כמו גרסה חיוורת של ירושלים. וכל הכפרים הפזורים לאורך הכבישים הבלתי נגמרים כמו נלקחו מתמונה משנות הארבעים. עגלונים מצליפים בסוסים המובילים עגלות תבואה מפריעים לאוטובוס שלנו. וכל הירוק הזה.

אני זוכר שהיה קשה לבכות. שותפי לחדר במלונות המתחלפים לא הפסיק לכתוב שורות ביומנו בכל ערב.
"אתה לא כותב את זה" הוא היה שואל אותי כל ערב מחדש. "זה בסדר" הייתי עונה במבט מתנצל. "זה צרוב לי בפנים". ושוב אוטובוס ארוך מוביל קבוצת נערים. כבישים ארוכים. רוכל בצד הדרך מנסה לשכנע אותי לקנות כובע צמר, אני מסרב בנימוס. ארוחת ערב חמה שנתקעת בגרון. שירים עבריים באוזניות בעודי מהלך בשבילים הארוכים. והירוק. המון ירוק.

טרבלינקה / אור גולדמן

מכל מה שראיתי בפולין, המקום שהכי השפיע עליי היה דווקא טרבלינקה. אולי בגלל שהוא היה מחנה ההשמדה הראשון שלקחו אותנו אליו, אולי בגלל כמות האבנים במקום, אולי דווקא בגלל שהיום אין שם כלום חוץ משדה. העד היחיד למה שקרה במקום הוא שדה האבנים, שכל אחת מהן מייצגת קהילה... ויש עשרות, אולי מאות כאלו. על אף שאין בו שום דבר גרפי (כמו ערמות הנעליים המפורסמות במחנות אחרים), משהו בלתי מוסבר רובץ באוויר, כמו עומד למחוץ אותך. אני זוכר את הקושי שהרגשתי לנשום. בטקס שעשינו ליד בור השריפה הרגשתי לפתע שיש משמעות למילים שקראנו, למרות שהיו שחוקות ונקראו למוות באלפי טקסי שואה בנאליים. פתאום, על אף המחסור במשהו לראות, השואה קיבלה צורה.

ופולין עודנה חיה / נועה רז (26.3.96)

הלוואי ויכולתי להגיד שבפולין אין חיים. שפולין היא בית הקברות של האנושות.
אני לא יכולה.

בפולין גרים אנשים שמנהלים חיים תקינים, פולין חיה ונושמת. מנקדות המבט שלי, של ילדה, בת חוה, החיים בפולין כמעט ופסולים הם. קשה לי להבין איך יכולים תושבי לובלין לפקוח את עיניהם בכל בוקר ולראות את מיידנק.

כיום אפילו יותר מאז. אפשר להתחבא ולומר "פחדנו מקלגסי הנאצים", להסתתר מאחורי הפחד הזה, אבל איך הם מצליחים לברוח מהנוף של ימינו? ממיידנק שנושמת בקצב משלה ונשימותיה רוויות האפר עולות ומתערבבות באווירה של לובלין הכרך.

הלוואי ופולין הייתה מתה, זועקת כאבן זכר למיליונים שנרצחו על אדמתה.

אני אוחזת בעגבנייה ולא מסוגלת לאכול אותה. דם נספג באדמה הזאת, כל גרגר עפר הוא אפר, ובין כל שלוחות המוות הללו, פולין חיה. ואיך, אני עדיין לא מבינה.

תגיות
נא להמתין... נא להמתין...