זיכרון קטלני

השבוע הזה שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא תמיד קצת מוזר. לא רחוק מפסח, וממש בצמוד ליום העצמאות, שני חגים עליזים ושמחים במיוחד, נמצאים להם על לוח השנה שני הימים העצובים ביותר של מדינת ישראל (אם נתעלם לרגע מימי אבל דתיים כמו יום הכיפורים או תשעה באב ומיום הזיכרון הלאומי ליצחק רבין). ביום השואה אנחנו עדים בשנים האחרונות, בכל שנה מחדש, לדיון בשאלת אופי ההנצחה האם צריך להנציח את השואה כשואת היהודים? ואיך להנציח? וכמה? ואיפה? הדעות החלוקות שנקראו מעל גבי אתר זה בשבוע שעבר רק הוכיחו לי כי אין ספק בחשיבותו של יום השואה כיום המציין את גורלו העגום של העם היהודי. חצאי האמיתות, סילופי העובדות, המניפסטים המופרכים והטיעונים חסרי השחר שהופרחו כאן לחלל הוירטואלי הבהירו באופן חד-משמעי את רמת הבורות שעדיין, למרות כל המאמצים שמושקעים בבתי הספר, בתנועות הנוער, במפעלים כמו "מצעד החיים", פושה בקירבנו. ולמען האמת אני לא מתפלאת. השיעורים בתולדות עם ישראל בבתי הספר מעניינים את תלמיד התיכון הישראלי הממוצע בערך כמו שמעניינת אותו הוכחת משפט פיתגורס משהו שלומדים לבגרות, ושוכחים ביום שאחרי. בודדים הם אלה, אני חוששת, שבאמת מתעניינים בחומר שמוצג בפניהם במסגרת חומר הלימוד, ומעטים עוד יותר מנסים להעמיק חקור בכוחות עצמם. למה בכוחות עצמם? פשוט מאד. המורים והמחנכים של ישראל במאה ה-21 אינם עולים בהרבה על תלמידיהם ברמת הידע שלהם על הנושא. גם הניסיון להוציא משלחות נוער לפולין, כדי שיווכחו מקרוב בגודל הזוועה, אינו משיג בהכרח את ההשפעה הרצוייה. נכון, כשעומדים מול המשרפה במיידאנק, או מול תאי הגזים באושוויץ, הלב נצבט. כשעורכים את טקס הזיכרון מול הגלעד בטרבלינקה, הדמעות חונקות את הגרון. אבל שעות מעטות אחר כך, במסדרונות בית המלון הפולני, אפשר שוב למצוא את אווירת הטיול השנתי, הצחוקים, ההווי החברתי, האוכל וכל השאר. הניסיון להסביר את ההתפרקות הזו כחווייה פסיכולוגית מזככת נשמע אומנם הגיוני וסביר, אבל עובדה היא שהרבה מהמשתתפים במשלחות בפולין נושאים עימם בעיקר את החוויות ה"כיפיות" של הנסיעה ביערות המושלגים, הטיול בחו"ל והקזינו בבודפשט בדרך חזרה לארץ. רגע החזרה מפולין נתפס כסוג של טקס חניכה ישראלי-ציוני-יהודי. אלה שהיו שם, שהבינו כבר מה זה בעצם השואה, ויכולים לספר על כך לאחרים, לעומת אלה שרק שמעו ממקור שני, ולא יכולים באמת להפנים מה קרה שם. וזו הטעות העיקרית שלנו, של כולנו. זו הטעות שגורמת לאנשים להתחיל לשכוח מה היא מהות יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולנסיונות לגמד את משמעותו עבורנו כאזרחי המדינה הזו, שמקימיה היו האודים העשנים ששרדו את השואה. מבלי להיכנס בכלל לדיון שכבר נערך פה אומר רק זאת אני מסכימה בהחלט שהיהודים לא היו הציבור הנרדף היחיד, ואני בהחלט תומכת בהנצחת זכרם של מאות המדענים, אלפי ההומוסקסואלים ורבבות הצוענים שקיפחו את חייהם תחת השלטון הנאצי. אבל למה דווקא ביום השואה? אני בטוחה שבלוח השנה עדיין נותרו לפחות 100 ימים שאינם חגים, מועדים ושבתות, שניתן לבחור אחד מהם לציון קורבנות הנאצים שלא נרדפו בשל יהדותם אלא בשל שלל סיבות אחרות. אף אחד לא יכול להבין מה קרה "שמה". אפילו המספר המיתולוגי הזה 6,000,000, שש עם שישה אפסים, אינו נתפס. אנחנו לא באמת מסוגלים להבין אותו. אוכלוסיית ישראל כיום מונה 6 מליון נפש. נסו לשער בנפשכם מה היה קורה לו יום אחד היתה מדינת ישראל מתרוקנת מיושביה. ולא סתם מתרוקנת אוכלוסייתה של תל-אביב היתה מוצאת להורג ביריות. ירושלים רבתי בגיא הריגה. חיפה והצפון בתאי הגזים. הנגב בצעדות מוות. אצבע הגליל בנסיונות מרד נואשים וחסרי תקווה. כל מדינת ישראל מושמדת. התסריט הזה הוא פחות בדיוני ממה שהוא נשמע. לא פעם ולא פעמיים בעברה הצעיר של מדינתנו ניסו "לעמוד עלינו לכלותנו" אומנם, לא באמצעות ציקלון בי ואקציות לחיים ולמוות, אבל בהתקפות פתע, חרם כלכלי, פיגוע טרור, הסתננויות, פלישות, כיבושים ושאר מרעין בישין. בלחימה על הזכות לחיים של כל אחד ואחת מאיתנו איבדנו עוד עשרות אלפים מ"מיטב בחורינו" גם בפלישות נועזות מעבר לקוי האויב, גם בתאונות אימונים מטופשות, וגם בתיזוזים מטופשים בהרבה. דווקא לגבי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אין מחלוקת בדרך כלל לגבי אופי ההנצחה, ואף אחד לא עוצר לחשוב בעצם מה אנחנו מנציחים. התשובה היא פשוטה. אנחנו מנציחים את הצורך הקיומי שלנו במלחמת קיום. ההוייה היהודית היתה ותהיה מיליטנטית. הצבא הוא עדיין חווייה מעצבת עבורנו. גיוס החרדים הוא סוגיית "ייהרג ובל יעבור" של שכבות שלמות באוכלוסייה. המילואימניקים הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, ויום שבו החדשות אינן מדווחות על הפעילות הצבאית של כוחותינו מייד מעורר גל שמועות על פעילות צבאית חשאית שהוטל עליה איפול. עם השנים שכחנו את מילותיו של סטינג שקיווה כי גם הרוסים אוהבים את ילדיהם. הוא הבין כבר לפני עשרים שנה כי רק הדאגה הכנה הזו של הורים לילדיהם יכולה להציל את עולמנו מכל המלחמות, השנאה ושאר החוליים שעוד לא הצלחנו לרפא. אולי אם גם אנחנו ננסה לזכור שגם במדינות אותן אנחנו מגדירים כ"אויבות" מזה למעלה מיובל שנים יש בסך הכל בני אדם שרוצים לחיות את חייהם ולגדל את ילדיהם בשלום ובשקט, נצליח איכשהו למצוא דרך ממעגל הדמים הבלתי נגמר שבו אנחנו נמצאים משחר ההיסטוריה.

את השיר הבא, של סוזאן וגה, שמעתי ברדיו, למרבה הפתעתי, במהלך יום השואה. בשנים האחרונות, כחלק מהשחיקה הכוללת של המורשת הלאומית שעוטף היום הזה, הפסקנו לשמוע רק שירי זיכרון ושירים עבריים, ועברנו לשירים שקטים באופן כללי, גם לועזיים. דווקא השיר הזה הצליח לרגש אותי, ולא בפעם הראשונה. לפני ארבע שנים, בהופעתה של סוזאן וגה בארץ, זכיתי לשמוע את אחד השירים המדהימים אי פעם בביצוע חי מרגש ומרטיט, ללא שמץ של ציניות. ודווקא בשבוע הזה, שבין שני ימי הזיכרון, בחרתי להביא אותו גם לכם. ובמילותיה של הזמרת עצמה "שיר שקט, בסולם נמוך, ועם סוף עצוב". מי ייתן ונצליח יום אחד לשנות את הסוף.

חג עצמאות שמח לכל קוראי הטור.

המלכה והחייל
מילים ולחן: סוזאן וגה
תרגום חופשי: אורית נבו

החייל בא ונקש על דלתה של המלכה
הוא אמר "אני לא נלחם עבורך עוד דקה"
והמלכה שדמותו נראתה לה מוכרה
נתנה לו אט אט לעבור

"ראיתי את הארמון פה על פסגת ההר
ותהיתי מי זו שבגללה הכל עוד לא נגמר
אבל עשי מה שאת רוצה כי אני עוזב מחר
אך ראשית אשאל אותך למה"

דרך מסדרון הם הלכו אל חדרה
אדום הקירות ואדום התקרה
וגלימתה, שמעולם לא הוסרה.
והיא ביקשה ממנו שם כי ישב

"הינה את ניצבת מולי ואת כה תמה
אבל אני כבר ראיתי את זוועות המלחמה
ולי קצת נדמה שבשבילך זו רק גחמה
והאם עכשיו תאמרי לי רק למה?"

המלכה הסתכלה בו במבט קצת גאה
"לעולם לא תבין, אז אפילו אל תנסה"
אל מול פני הילדה, הוא חשב כי תבכה
אבל היא נסגרה כמניפה

והיא אמרה "אני בלעתי חוט סודי וצורב
הוא חותך אותי מבפנים, ולי זה כואב
והוא את ידו על ראשה אז הציב
וכופף אותה עד לרצפה

"אמרי לי - האם את מרגישה חלשה ורעבה עכשיו?
הרחק מהעולם שאת לא נחשפת אליו
אבל אני לא אצעד עוד עבורך אלי קרב"
והוא לקח אותה לחלון, שתראה.

והשמש הזהובה למרות השמים באפור
והיא רצתה יותר משיכלה לאמור
אך הבינה כי היא פוחדת, ופנתה לאחור
ולא הביטה שוב בפניו

"אני רק רוצה לחיות כאדם טוב
לקבל כל צרכי ולעולם לא לרעוב
ואישה צעירה שאותה לא אבין, לאהוב -
הוד מעלתך דרכייך מאד מוזרות"

אבל הכתר נפל והיא כמעט נשברה
והיא עמדה שם נכלמת בכאב שבקרבה
היא לקחה אותו לדלת וביקשה עוד דקה
ייקח לה ממש רק רגע לחזור

אי שם במרחק ניתנה הפקודה
והחייל נהרג, עדיין מחכה לתשובה
וכשהמלכה הסתגרה בבדידותה האהובה
הקרב עוד נמשך