לונדון

סיטואציות שונות מעמידות מערכות יחסים במבחן. ידוע לכל כי אחד מהמבחנים החשובים למערכת היחסים הוא מעבר למגורים משותפים. מבחן נוסף, ואולי חשוב לא פחות, הוא המבחן מחוץ לגבולות המדינה

אחד מהשלבים הבסיסיים בכל מערכת יחסים בריאה, כך נאמר לי פעם, כוללים את בחינתה מחוץ לגבולות המדינה. הזמן, הובהר לי, אינו גורם מכריע, וכך גם המיקום עצמו. הדגש הנו על עצם השהייה אל מחוץ לריבונות ישראלית. אמרו ולא יספו. אודה, האפקט הגיאוגרפי מעולם לא היה נהיר לי לחלוטין, ובכל זאת, עת מצאתי את עצמי בגובה מי יודע כמה רגל, בדרכי חזרה מבירת הממלכה הבריטית, הבטתי בחטף בפרצוף החיוור שלידי, ושקעתי בהרהורים. ניתוח מעמיק אל תוך השלבים הכלולים בפרויקט הטיול לחו"ל העלה כי ייתכן ויש אמת בדבר. כל שלב ושלב, אל מן ההכנה ועד לחזרה יכול, אם נרצה, לייצג פן במערכת היחסים. הוא יכול גם לא, אבל למה לעשות את זה פשוט אם אפשר לסבך, שכנעתי את עצמי, ובכלל, אני חייבת משהו כדי להסיח את דעתי מאצבעות כף ידי השמאלית הנלחצות בעוצמה בכל פעם שהטייס מבקש בנימוס להדק חגורות מאחר ואנו חוויים כרגע מזג אוויר (אמירה תמוהה בפני עצמה, שכן מתי בעצם אין מזג אוויר? באט איי דייגרס). כך, הרהרתי לעצמי, הגיחה הקצרה ללונדון של הוויקינגית ושלי, הייתה רעיון ספונטני שבא על מימושו רק דרך נס, ממש כמו מערכת היחסים שלנו. לדעתי, אף אחת מאתנו לא האמינה באמת שהעניין יתבצע עד שמצאנו את עצמו בדיוטי-פרי של נתב"ג עם רשימת קניות שלא לא הייתה מביישת את גילת אנקורי. לי לא היה דרכון בתוקף, לה לא היה ביטוח רפואי, לסוכנת הנסיעות לא היה מלון, וכמובן השביתה. האלים, כך נראה, כולם נגדנו, וייתכן ויש לעניין השלכות מדאיגות על רמת ההתאמה שבנינו. ובכל זאת, הנה אנחנו כאן, מה שמוכיח שגם שתי פלגמטיות עם יכולת הרמת פרויקטים של פקיד מועצה מקומית יכולות לנסוע לחו"ל עם קצת מזל. ותגידו לי עכשיו שזה לא לקח לחיים. הבהוב נוסף של נורת האזהרה במטוס שכנע אותי להמשיך בפרוייקט המחשבתי, על אף הסימנים המדאיגים שבתחילתו. למעשה, חשבתי, חוסר ההתאמה הזוגי ניכר עוד בשלב האריזה. הוויקינגית שלי מאמינה אדוקה בשיטת ה"בואי ניקח את כל הארון כי מי יודע מה יבוא לי ללבוש בכל רגע נתון" בעוד אני חסידה ידועה של שיטת האריזה המינימליסטית, אשר מאחוריה עומד הראציונל הברור של "שלא יהיה למטוס כבד בדרך". האם אין עלי להפיק מכך לקחים עמוקים על עתידה של מערכת היחסים? שהרי מהי מזוודה אם לא משל לחיים? ומהי שיטת אריזה אם לא משל ליכולת לקבל החלטות? האם נועדתי לזוגיות עם אדם אשר אינו מסוגל להכריע ברגעים קשים? מטריד. ואם כבר בחוסר התאמה עסקינן, המשכתי בפיתוליי המטרידים, מה עלי להסיק מפחד הטיסה של היפה שלי, אשר עד אותו הרגע נראה לי שובה לב להפליא? לצורך העניין ראוי להבהיר כי אין המדובר בפחד מינורי. מדובר בחרדה עמוקה הכוללת בהייה מחלון המטוס לאורך כל הטיסה על מנת לפקח על הכנף (כי אם ישתחרר בורג, היא תוכל להתריע על כך - הגיון שקשה להתווכח עמו...). כל טייס בעבורה הוא שיכור בפוטנציה, וכל קילוף צבע בדופן המטוס הוא סדק חמור ומדאיג. והאין הטיסה משולה למערכת יחסים? האם ייתכן שלוויקינגית שלי יש פחד ממחויבות?

ומה אומר על שלב מעבר הדרכונים? תהיתי בקימוט מצח. הוויקינגית הרי אוחזת בגאון בדרכון המתייג אותה ככזאת, וכאזרחית האיחוד האירופי, נמנע ממנה הצורך האווילי לענות על השאלה הקיומית - ביזנס אור פלז'ר? ותאמרו לי אתם כעת, האין בכך בכדי להצביע על פערים תרבותיים שאפילו כור ההיתוך הישראלי לא יעמוד בהם?

ומה על עניין המזון? תהיתי בבעתה. כלל ידוע הוא ששאלת צריכת המזון שלא בגבולות הארץ הנה סוגייה כבדת משקל, תרתי משמע. הוויקינגית שלי ניחנה בחילוף חומרים שמאפשר לה לפצוח את הבוקר בעוגת שוקולד שהיתה מפילה סוס יאור להתקף סכרת קטלני, ושעה לאחר מכן לשאול אותי אם אני עוד לא רעבה, בעוד אני אייסר את עצמי על שלושת האמ-אנ-אמס שצרכתי בארוחת הערב הקודמת. עניינים קולינריים שכאלה אינם עניין של מה בכך.

השפלתי את ראשי בכניעה. נראה כי מערכת היחסים שלי עומדת בפני משבר קשה. מבחן הנסיעה לחו"ל כמשל לחיים מצביע על חוסר התאמה בסיסי. אין מנוס, יש להודיע ליפה שלי כי מערכת היחסים שלנו נידונה לכישלון ועלינו להפסיק אותה בטרם יהיה מאוחר. במקביל, וכאזרחית אחראית, התחלתי לעבוד על נקודות לשאלון ה"בחן את עצמך" סגנון מעריב לנוער שעלי להרכיב על מנת למנוע טעויות שכאלה בעתיד.

סובבתי את ראשי על מנת לבשר את מסקנותיי ליפה שלי, כשהבחנתי שהמבט החרד והקפוא שלה הוחלף במבט חולמני משהו. אותו מבט שהיה לה בערב הראשון בלונדון כשנכנסו למסעדה קטנה סמוך למלון לאכול ארוחת ערב, מוקסמות מהצלילים והריחות שמסביב. אותו מבט שליווה אותי כשצעדנו בשוק שבנוטינג היל כשאחזה בידי על מנת שלא אאבד בהמון, ולא שיחררה אותה עד סוף הטיול. אותו חצי חיוך שהציץ אלי בסוף ההופעה של מאמא-מיה, כשהחלטתי לקום לרקוד, וסחפתי אחרי אולם מלא.

אותו מבט אוהב, שליווה אותי בגיחה לאחד הרובעים האפורים של לונדון, שהביא עמו ריח של זיכרון ילדות כואב, ושמר עלי מהרעד שנבע לא רק מהשמש שברחה לנו פתאום.

"נהנית?" היא העירה אותי מהרהוריי, מחייכת חיוך מלא עכשיו.

"מעולם לא נהניתי ככה בחו"ל." עניתי בכנות.

נא להמתין... נא להמתין...