הגלולה הכחולה

לאנשים שונים יש רמות שונות של פתיחות כלפי הומואים ולסביות. לעתים, הגישה הסטרייטית המתסכלת ביותר היא זו הקובעת כי החיים כעליזים מסובכים, או פשוטים, בדיוק כמו חיים כסטרייטים. הטעות בתום-לב שלהם, היא הצער שלנו

הרעיון העומד מאחורי הסרט 'מטריקס', לפני שהוא הפך לטרילוגיה אפית סגנון שר הטבעות, הוא רעיון בסיסי וראשוני. הפשיטו ממנו את האפקטים, הטכנולוגיה המתקדמת והסקס אפיל הבלתי מעורער של קיאנו, ואתם נותרים עם השאלה הקיומית הפשוטה באיזו גלולה לבחור - כחול או אדום. החיים שלנו, לעיתים, מבוססים בדיוק על אותה דילמה, אמיתית ונגישה הרבה יותר מזו של המלט לטעמי. ואם לרוב התשובה שלי לשאלה הזו היא כמעט אוטומטית תנו לי את הגלולה האדומה, ואני כבר אתמודד, כי כל מציאות ווירטואלית היא בסופו של דבר אשליה, ואני מעדיפה אמת אכזרית על שקר מעוצב יש פעמים בחיים שבהם אני רוצה את הגלולה הכחולה. די, תנו לי קצת לשקוע, לשכוח ולנוח. אולי זה הגיל. אולי הניסיון, אבל יותר ויותר אני מתעייפת מהמאבק ורוצה את השקט. *** ערב יום העצמאות, והוויקינגית שלי, בהברקה של רגע, מחליטה שהיא רוצה לנסוע לרישפון. היא מעולם לא הייתה במסיבת בנות, ואם בתחילת הקשר שלנו הרעיון של בילוי ערב במחיצת עדר נקבות מפזזות גרם לה לחרדות קשות, היא הגיעה לשלב הסקרנות. דגל על האוטו כבר יש, וגם המילה לסבית כבר לא נשמעת שלילית באוזניה, עכשיו הגיע הזמן להכיר קצת את הקהילה שלנו. שלנו, כבר לא רק שלי. חייכתי. מספר שיחות טלפון לאחר מכן התברר שההברקה של היפה שלי נתקבלה בהתלהבות גורפת, וכך קרה שהתייצבנו במעוז הלסבי החוגג מצוידות בשתי חברות סטרייטיות (בינהן אדי הפסנתרנית) ואחות אחת סטרייטית לא פחות. וגם אם כבר התרגלתי שלוויקינגיות תמיד יש משמר כבוד (עניין של תרבות כנראה), הפעם גרם לי ההרכב המדובר להרמת גבה מסוימת. כאן יש לעשות הבהרה קצרה לצורך ההגינות. אדי היא חברתנו המשותפת הקרובה ביותר. היא הייתה הראשונה לדעת על הקשר בינינו, ובתחילת הדרך נדרשה ליכולת אלתור לא מבוטלת על מנת להסתיר את הקשר מהוריה וחבריה של הוויקינגית, והיא עשתה זאת בהבנה וסבלנות אין קץ. ולמרות שסוג הקשר לא היה מוכר לה כלל, מהר מאוד היא נקטה בעמדה מגוננת ואמיצה כלפי כל מי שניסה לאיים עליו. אדי היא מסוג החברים שכל אחד מכם היה מאחל לעצמו. מבינה, מקבלת, אוהבת ובלתי שופטת בעליל, בדיוק כמו שחברה אמיתית צריכה להיות. פעמים רבות יצא לאדי ולי לנהל שיחות על מהות הקשר בין שתי נשים, וההתמודדות עם הסטיגמות החברתיות. אדי הנהנה בהבנה, ולא פעם נחלצה לעזרתנו ברגעים מביכים או קשים. אבל (ותמיד יש אחד כזה) לאחר שהקשר ביני ובין הוויקינגית הפך נחלת הכלל, הבחנתי שאדי פספסה משהו. משהו שקל לפספס. אדי האמינה, בתמימות סטרייטית אופיינית, שבכך נסתיימו צרותינו, וכעת אנו זוג נורמלי לכל דבר. זו טעות שקל לעשות, בעיקר אם אתה סטרייט. אדי, אוהבת ככל שתהיה, יכולה להיות שם, להבין ואף לכאוב את כל שלבי היציאה מהארון, אבל כאשר הדבר נוגע לחיי היום-יום, היא פשוט לא מבינה את ההבדל. אל מול כל זה ניצבת היפה שלי, שנמצאת בשלב שבו אתה מתחיל להכיר בשונות שלך ולהפנים שאין המדובר במשהו רגעי או חולף, אלא משהו שהולך אתך כמעט לכל מקום. ממש כמוני, רוב סביבתה הקרובה היא סטרייטית לחלוטין, מה שמאפשר להחזיק זמן רב באשליה שאתה בדיוק כמו כולם. אבל היא לא. לא בדיוק. ויהיו מצבים בחיים שהיא תאלץ להתמודד עם קשיים שאף אחת מחברותיה לא יכירו. אולי זה פוליטיקלי-קורקט להגיד. אולי זה מעצבן, ובעיקר זה עצוב, אבל אלה החיים, וכמו כולם, גם היפה שלי התחילה להבין זאת. נוכחותה של אדי, שהיא סטרייטית הצהרתית בעליל, במקום כמו רישפון, הטרידה אותי. רציתי שהיפה שלי תרגיש בבית, ותתחיל להינות מהדבר החזק ביותר שמספקת לנו הקהילתיות, ממנה סלדה כל כך בעבר הרגשת שייכות. חששתי שהתלוות סטרייטית קיצונית מדי תוביל לאירוע שידמה יותר לביקור בגן הזיאולוגי. ובתחילת הערב, זה בדיוק מה שקרה.

לא יודעת לכמה מכם יצא להגיע למקום כמו רישפון בליווי סטרייטי, אבל מניסיוני, התגובות נחלקות לשתיים המשתלבות והמשתאות. הסוג הראשון, סטרייטי ככל שיהיה, יאמץ לעצמו מייד את מנהגי המקום, ויעלם בנוף כאילו כך היה מאז ומעולם. אחת מחברתינו המתלוות עשתה בדיוק כך, ותוך דקות אימצה לעצמה עגה מקומית וטעם בבנות. אדי לעומת זאת היא מן הסוג השני, וכך נהגה. המשפט "זה פשוט מוזר לי." נאמר בממוצע 17 פעם בדקה. היא הבהירה שוב ושוב שזה בסדר, פשוט מוזר.

ואז נשבר לי, ובאלגנטיות של קרנף צולע גררתי את היפה שלי אל מחוץ לדיון הפילוסופי ואל רחבת הריקודים.

רקדנו כמעט ארבע שעות רצוף, בהן חזיתי בחיוך המתוח שלה הופך פתוח ומשוחרר ממש כמו תנועות הגוף שלה. במהלך הערב יצא לי לחוות שוב את התחושה המלווה אותך בפעם הראשונה ברישפון. ההבנה, הכמעט בילתי מודעת, שכאן זה בית. שכאן מותר. שכאן היא יכולה לגעת, ולנשק ואף אחד לא ירים גבה, או יתקע מבטים. כי במציאות הזאת, אנחנו הרוב. ולתחושה הזאת אין תחליף.

***

חמש וחצי בבוקר לאחר המסיבה. לפני מספר דקות הורדנו את הוויקנגית למשמרת, ואני בדרכי על מנת להקפיץ את אדי לביתה. דקות ארוכות של שקט, ואז, כצפוי זה עולה.

"זה נדמה לי, או שהיית ממש לא נחמדה אלי הערב?"

"לא נדמה לך."

"למה?"

"כי אתה לא בא למישהו הביתה, גם אם הוא מתרבות זרה, ומעיר במשך כל הערב על כמה זה שונה. גם אם אתה לא מתכוון למשהו רע, זה לא מנומס."

שקט. היופי אצל אדי זה היכולת שלה להפנים בשניות.

"אבל זה באמת מוזר."

"כן, אני חושבת שהבנתי את זה בפעם השלוש-עשרה אלף שאמרת את זה, אדי. אני חושבת שהייתי מבינה את זה גם בלי שהיית אומרת."

"אבל את יודעת שאין לי בעיה עם זה. את מכירה אותי. זה לא שהיה רע, האמת היה די כיף, אבל אם להיות כנה לגמרי, אני שמחה שזה נגמר..."

"כן אני יודעת, אבל תחשבי על זה ככה, בואי נניח לרגע שבמסיבה ברישפון יש גם גברים וגם נשים אבל הם כולם הומואים ולסביות."

"נו..."

"ונניח שבתוך המסיבה הזאת יש בערך עשרה אחוז שהם כמוך, סטרייטים. מה היית עושה?"

"מנסה להתקרב אליהם... למצוא אותם."

"יפה, ובוא נניח שבדרך לא דרך, הצלחת לאתר אחד מהם, והתאהבתם, היית מרגישה נוח להתנשק איתו במסיבה ברישפון? לחבק אותו? לגעת בו?"

"לא."

"אבל אף אחד לא היה אומר לך כלום... ויש לך חברות שאוהבות אותך, אז למה?"

"כי הייתי מרגישה מוזר... חריגה."

"ועכשיו תדמייני שהמסיבה הזאת לא נגמרת לעולם. זה החיים שלך, איך היית מרגישה?"

"זוועה."

"ברוכים הבאים לחיים שלי."

***

אז לא, החיים שלנו הם לא זוועה, אבל לא בא לכם לפעמים מציאות ווירטואלית שבה אנחנו הרוב? גם אז הייתם בוחרים בגלולה האדומה? אני כבר לא בטוחה.

נא להמתין... נא להמתין...