לצייר אותה

לקראת פגישה עם החבר הראשון של בת זוגה, מגלה לילך כי בת זוגה תמיד ידעה שהיא לסבית. היא מבינה כי במשך שנים רבות חיה בת זוגה את החיים שרצו אחרים בשבילה

אני מנסה לצייר אותה אז. לא יודעת למה. לא ממש מבינה את הצורך, אבל מתמכרת לו במסירות. אולי זה היה משהו בטון הדיבור שלה, כשהסבירה לי. הקול שלה רעד. היא בטח לא הבחינה, אבל אני הרגשתי. רעד שנולד משחרור מילים שלא נשמעו מעולם בקול רם. אולי התהודה שלהן גרמה לרעד. אולי הפחד.

מוזר איך התחילה השיחה. החבר הראשון שלה התקשר. הוא גילה עליה ועלי ורצה לשבת איתה לשיחה. בשיחות בינינו תמיד הפליאה במחמאות כלפיו. בחור מקסים, אמרה. נפלא. המילים שלה והשדים מעברי חברו להם יחדיו לתגובה קצת חמוצה, שהובילה לשיחה די בנאלית. אבל שום דבר בישיבה הרגועה במרפסת דירתנו המשותפת לא סימן את מה שעמדתי לגלות.

"אין לך מה לפחד ממנו," הסבירה, "כי אף פעם לא רציתי אותו באמת. אני לסבית. תמיד הייתי. תמיד ידעתי. ושיקרתי. לכולם. כל הזמן."

דממה.

"כן, גם לך." היא מוסיפה, כמו קוראת את מחשבותיי. "למה?" אני שואלת, מנסה לעכל את מה שנחת עלי. שקט. היא חושבת רגע. "כי אני שונאת את זה." היא מודיעה.

"שאת לסבית?!"

"לא!" היא נזעקת בתסכול אופייני, "שאני שקרנית. שאני פחדנית." היא מוסיפה בקול מובס.

עברו יומיים, והתגובה שלי לוקה בחסר, אני יודעת. כל כך רוצה לחבק אותה ולהגיד לה את כל המילים הנכונות, ולא מסוגלת. עדיין לא. תמונות רצות לי בראש, ואני אילמת. אני יודעת שאני מאכזבת אותה, אבל לא מסוגלת להסביר. רק מנסה לצייר אותה אז. שיער חלק גולש, עמידה קצת נערית וחיוך כובש, היא עומדת בפתח כיתה בבית הספר. מישהו צילם, ובזכותו יש לי תמונה עכשיו, כדי להשלים את הסיפור. ומשהו בי מוכרח לספר אותו. אני אפילו לא יודעת למה.

אני לא תמיד ידעתי. אולי זאת הייתה תקופה אחרת, אולי זאת רק אני, אבל אני ידעתי בערך ברגע שזה קרה. לא לפני. ועכשיו אני מנסה להבין איך זה. איך זה לחיות עם הידיעה כל כך הרבה שנים. איך זה לחיות ליד ולא בתוך. להסתכל על העולם מתוך בועת זכוכית שקופה.

צריך להכיר אותה כדי להבין את גודל האבסורד. להגיד עליה שהיא יפה זה כמו לומר על האוורסט שהוא גבוה. זה יהיה נכון, אבל לא יתחיל לשקף את המציאות. בלב שלם אני יכולה לומר שמעולם לא הכרתי מישהי עם נוכחות כובשת משלה. זו לא רק הגנטיקה המשובחת שהקנתה לה גובה מרשים ופנים מושלמות. זה משהו בחיוך. בזווית של המבט. משהו שתופס ולא משחרר. כן, כבר אז, בתמונה ההיא, מגיל 17 לערך. קצת פחות בגרות, קצת פחות בשלות, אבל המון חוצפה ויופי פראי.

ועכשיו אני מנסה לחשוב מה עושה הילדה הכי יפה בכיתה, כשהיא מגלה שהיא לא בדיוק כמו כולם. נכון, היא לא ילדת מצוקה מעיירת פיתוח ובית הרוס. היא ילדת שמנת עם הורים אוהבים וכל היתרונות שניתן להציע. והיא אחרת. והיא יודעת את זה. היא מסתכלת סביבה ומבינה, כבר אז, שלהיות שונה לא משתלם. ושילוב של יופי וחוכמה יכולים לקחת אותך רחוק, עד לרגע שבו תכריז על שונותך, ותהפוך לבדיחה נלעגת. ואולי היא טועה, אבל היא בת 17 ובגיל הזה אין אפור, רק הרבה שחור ולבן.

וההורים שלה. אבא לא מפספס אף משחק טניס שלה, הוא כל כך גאה. ואמא שלה לא מפסיקה לומר לה כמה היא יפה, חכמה ומוכשרת. שהיא תגיע רחוק. והרצון הזה, שיאהבו אותה. והפחד הזה שיפסיקו כשידעו.

והוא חמוד. הוא נותן לה כל מה שהיא רוצה, וההורים שלה כל כך אוהבים אותו. ויש חבר'ה. ואולי ביקום מקבילי הוא היה יכול היות החבר הכי טוב שלה. אבל זה לא יקום מקבילי זה היקום שלה. וביקום הזה היא צריכה לשכב איתו. זה חלק מהעסק. וסך הכל זה לא נורא. היא באמת אוהבת אותו. והוא נעים לה לפעמים. והאלטרנטיבה נראית כל כך רחוקה ולא מושגת. כל כך דמיונית עד שהיא דוחפת אותה עמוק עמוק למקום ההוא אליו אף אחד לא מגיע. והיא תשאיר אותה שם 7 שנים כמעט. 7 השנים הרזות.

רובכם וודאי מנסים להבין כרגע מה כל כך מסעיר במה שהתברר לי אותו הערב. מי מאיתנו לא נקלע בשלב זה או אחר בסיפור שכזה? הקהילה מלאה גברים ונשים שנאלצו לחיות בשקר את מרבית ילדותם . זה לא סיפור טראגי. אפילו די בנאלי, יש שיאמרו.

אבל הוא לא. הוא סיפור מזעזע וכואב ומפחיד. כי הילדה הזאת, היא הילדה שאני כל כך אוהבת היום. והמחשבה הזאת, על כל מה שהיא עברה, גורמת לי לרצות לבכות. כי היום היא חושבת שהיא שיקרה. שהיא שקרנית. ופחדנית. ולכן היא לא מספרת על העבר. היא תספר על ההווה בגאווה לא סמויה, אך העבר שלה נלקח ממנה. אותו היא צובעת בצבעים אחרים. לא כי היא מתביישת במי שהיא, אלא כי היא מתביישת במי שהיא הייתה.

ואולי בגלל זה אני מרגישה את הצורך הזה לצייר אותה. בשבילה. בשביל שתראה עד כמה היא אמיצה בעיני. כי סיפור הבושה שלה, הוא בעצם סיפור הגבורה שלה.

היא הייתה בת 17 כשהבינה. 17. וכששאר בנות גילה התלבטו בין ביקיני לשלם, ובין הנער משכבתן לחתיך מהשכבה העליונה, היא נאלצה להתחבט בין הפחד לאהוב ובין הפחד להפסיק להיות נאהבת. בין הרצון להיות שלמה ומלאה, לזוועה שתראה בעיני הוריה אם ידעו. בת 17, והיא נאבקה עם שדים שגדולים וחזקים ממנה בורחים מהם ומסתתרים בארון.

והיום היא מתביישת כי היא בחרה בדרך הקלה, ובדרכה שיקרה לכולם. וכמו תמיד היא לוקחת הכל על עצמה, ושוכחת אמת אחת כואבת. שהבחירה שלה הייתה מראש בין שתי אפשרויות גרועות. וסביר שאם הייתה בוחרת בדרך אחרת, הצלקות שהיו נותרות בה היו לא פחות כואבות מאלו שיש לה היום.

ופתאום, הסיפור הזה, שהוא סיפור הווייתנו כקהילה, הופך אישי וקרוב. אמיתי. כי היא הייתה בת 17, היפה שלי, ונאלצה לחיות בשקר שדרש ממנה לעבור דברים שאני לא מאחלת לגרועים שבשונאיי. והיא עשתה את זה לא רק בשביל עצמה. היא עשתה את זה כי ראתה בעיני הסובבים אותה את מה שהם מצפים ממנה, ונתנה להם את זה. כי היא לא יצרה את העולם הזה, היא רק נולדה לתוכו.

והמשיכה גם כשנגמר לה האוויר, באותו ערב גורלי בחברת מי שיועד לה על ידי משפחתה לנישואין. גם כשהגוף שלה כבר לא יכול היה להתמודד עם האילוצים החברתיים והמשפחתיים, והטבעת החלה להתהדק סביב גרונה, אפילו אז לא וויתרה. שבע שנים עברו עליה ככה. שבע שנים של ידיעה אלימת. של לעשות הכל בשביל כולם וכלום בשביל עצמה. שבע שנים של סחיבת מסע שאי אפשר להניח לרגע. שבע שנים של גלות מרצון.

ודווקא עכשיו, קרוב כל כך למצעד הגאווה, צבעי הקשת מקבלים גוון קצת יותר חזק, ומשמעות המצעד הופכת עבורי אמיתית הרבה יותר. כי ממש כמוה, יש שם בחוץ עוד הרבה ילדים וילדות בני 17. ולא כולם מסוגלים להתמודד עם כובד המסע. ומגיע להם עולם אחר. ואולי זה אווילי. אולי זה תמים, אבל מגיע להם לראות שאפשר גם אחרת, למרות האיוולת, צרות המוחין והרשעות של המלעיזים הציבוריים למיניהם.

והשנה אני אצעד עם ראש קצת יותר מורם. ואולי עם קצת מזל, תעמוד ילדה בצד הדרך, ותקלוט אותי. ואולי, בנס, היא תקלוט את הנחישות במבט שלי, או את האהבה המלאה והשלמה ליפה שלי. ואולי זה יתן לה טיפת תקווה.

ואז ניצחנו.

נא להמתין... נא להמתין...