זן ואומנות הנפנוף

לילך שומעת את המשפט ה"גיי פרנדלי" לכאורה: "תעזרו לנו לעזור לכם", מתרעמת, ומציגה בפנינו מכשול שאולי לא שמנו לב אליו בעבר: הומופובים בארון

אז למה לנפנף בזה? הם שואלים, ההומופובואיסטים שבארון. המדובר בזן נפוץ של הומופובים סמויים. הם חיים בינכם, ומשדרים פתיחות לכאורית שכזאת, שטומנת בחובה משפטים כמו "כמה מחברי הטובים ביותר..." ו"לי אישית אין בעיה עם זה, אבל החברה..." הם מוכנים שלא לסקול אתכם בכיכר העיר, ומאמינים שזה מקנה להם מועמדות לפרס יקיר הקהילה לשנת 2003. הם רק רוצים שקט תעשייתי. תעשו מה שאתם רוצים, רק בשקט. בין קירות ביתכם. אנחנו נגן עליכם בחירוף נפש כל עוד אתם תתנהגו יפה. אל תקשו עלינו, הם מסבירים, כאילו המאבק הזה שהם לקחו על עצמם מקנה להם את הזכות לקשור אותנו ברצועות חנק של כלב סורר. ואם הטור הזה נשמע קצת כועס זה כי הוא כזה. נשבר לי מכל אבירי הצעצוע הללו. אולי אני כפוית טובה ואולי אני עיוורת, אבל אני מאמינה בכל ליבי שאם אתה לא חלק מהפתרון, אתה חלק מהבעיה. והם חלק גדול מהבעיה. הם משדרים את המסר הסמוי שאנחנו סוטים ביחד עם שמירת התדמית הליברלית של עצמם. *** יום שבת בצהרים, ואמא שלי בהברקה של רגע החליטה שהגיע הזמן למפגש משפחתי מורחב. הוויקינגית ואני מתייצבות אחר כבוד בפתח האירוע ומיד מצוותות על הגריל. נראה שאמא שלי עלתה על האנומליה הספציפית הזאת של הטבע הקובעת שאם את לסבית את גם יודעת לעשות על האש. יתכן וגן הנפנוף מצוי ממש בסמוך לגן אהבת הנשים, אחרת אין לי שום הסבר אחר לתופעה. ואחר כך עוד שואלים אותנו למה לנפנף. באיחור אופייני של שעה מתייצב לו אחי הגיבור ומשפחתו מרובת הזכרים. כאן המקום לציין שאח שלי, פרט להיותו גיבור ישראל ידוע, הוא גם אב לארבעה בנים במדרג גילאים מכובד. הוא מברך אותי ואת הוויקינגית בשלום קצת מאולץ וממשיך בענייניו. האירוע מתקדם בשלווה, ואנחנו כבר עוברות מהפרגיות לסטייקים, כשאני מבחינה בזווית עיני במבט מהורהר על פניו של אחי כשהוא נועץ מבטים ביפה שלי. בבטן מתחילה לי תחושה קצת לא נוחה. כמו לצפות בסיכול ממוקד בהילוך איטי. במקביל, ולאורך כל אירוע אני רואה אותו מחזר במרץ אחרי אשתו. דורש ממנה נשיקות. מחבק אותה בכל הזדמנות. השמש מתחילה לשקוע כשאחרון האורחים יוצא מהבית, ומותיר את משפחתנו המצומצמת בסלון. כלאחר יד אני מתיישבת על מסעד הכורסא של הוויקנגית ואנחנו מביטות יחד באלבום המשפחתי. ראשינו קרובים, שפופים מעל האלבום, וכתפי נוגעת בזרועה. תחושה מוזרה בעורפי ואני מביטה לאחור, רק בכדי לצוד שוב את מבטו של אחי. אני משפילה מבט אל אלבום התמונות, ומנסה להבין איפה הבעיה. אח שלי מעולם לא הביע עניין מיותר בבחירות שעשיתי בחיי. למעשה, במספר הרגעים המועט שבו יצא לנו לדבר על הנושא, הוא הבהיר לי שתמיד יהיה שם בשבילי, גם כאשר הורי התקשו עדיין לקבל את רוע הגזירה. לא ייתכן, חשבתי לעצמי, שיש לו בעיה עם צורת הישיבה הזאת. אז זהו שכן. יומיים לאחר מכן, בשיחה אגבית למדי עם אמי, היא סיפרה לי שהאח הגיבור שלי דרש ממנה לעשות איתי שיחת הבהרה, כי הוא לא יודע מה להגיד לילדים שלו. והוא ראה את הגדול נועץ בנו מבטים כשישבנו על הספה. קשה להסביר את המכה שחטפתי באותו הרגע בבטן. העובדה שאמא שלי זרקה אותו מכל המדרגות, והסבירה לו שאם הילדים שלו יכולים להיות חשופים לאונס ורצח בטלוויזיה, לא יזיק להם להיות חשופים לקצת אהבה, לא הצליחה לשכך את עוצמתה. אח שלי הגדול, מי שהיה מושא הערצתי הבלתי מעורער בילדותי, מפחד שאני אשחית לו את הילדים. הוא מפחד שאני אפגע באחיינים שלי. והוא אומר את כל זה מתוך מסווה ליברליות. כי הוא יכול לעגוב על אשתו לאורך כל האירוע, אבל לי אסור לשבת ליד היפה שלי, פן אהבתנו הבלתי מוסרית תדבק בנשמותיהם הזכות.

לא חלף שבוע, והשבדית ואנוכי שמות פעמינו לאולם אירועים שביערות הכרמל. חתונה של בת דודתה. כאן המקום לציין כי את ההזמנה הזוגית והמעוצבת להפליא קיבלתנו ישירות מהזוג הצעיר, שהביעו התעקשות מחממת לב על נוכחותנו כזוג. עוד ראוי לציין שאמה של הוויקינגית כמו גם שאר המשפחה התייחסו לעניין בטבעיות מעוררת פליאה, בהתחשב בזמן הקצר שהיה להם להסתגל לעניין.

אבל (כי תמיד יש אבל, וכי בלי ה- אבל, היו נגמרים לי הרעיונות לטורים מזמן.).

ליפה שלי יש דוד. דוד מהסוג הקיצוני, שדורש טור בפני עצמו, ועל כן רק אציין שלידו, ח"כ זאב הוא הומניסט גדול וליברל חסר תקנה. באמת. אלא שכמו בכל האגדות, לדוד הזה יש אישה ושני ילדים מקסימים בעליל, אשר אינם חולקים את דעותיו הארכאיות.

את תחילת הערב ביליתי בהתחמקות אלגנטית מכל מקום בו הייתי עלולה להיתקל בדוד המדובר. ברמן חמוד במיוחד, שלא לגמרי במקרה הוא גם אחיה של אדי הפסנתרנית, שימש לי נמל מבטחים, ועגנתי אצלו בכל פעם שאיבדתי קשר עין עם הצורר. אלא שכל דבר טוב, טיבו להסתיים, ובשלב מסוים נאלצנו לחבור אל שאר המשפחה בשולחן המשותף.

התיישבתי סמוך ליפה שלי, מביטה אליה במבט קצת מבוהל, כשהיא, בתנועה אגבית ומרגיעה, הניחה את ידה על שלי ולחצה מעט. ואז זה קרה. מתקפת פתע מהגדר הטובה.

אשתו של הדוד, מי שלוקחת חלק פעיל במלחמת החורמה כנגד בעלה, ומי שהביעה לא פעם את תמיכתה בבחירתה של היפה שלי ביקשה ממנה להוריד את היד. "תבינו," היא החלה בהגיון קלוקל "רבתי איתו המון על העניין, אל תעשו לי את זה יותר קשה, תנו לו להתרגל לעניין. שיראה שאין פה שום דבר חריג."

שאר הערב עבר על היפה שלי בעצבים. היא נעלבה. נורא. ומה שהדאיג אותי יותר מכל, הייתה העובדה שכשהדודה אמרה את זה, ברגע הראשון, הסכמתי איתה. רק המבט הפגוע של היפה שלי החזיר אותי למציאות חיינו.


***


"למה לנפנף?" אתם שואלים. "תעזרו לי לעזור לכם." בולשיט. אתם לא עוזרים לנו בכלל. לבלות ערב שלם עם האישה שאני אוהבת, כאילו היתה חברתי הטובה ביותר ולא יותר, לא עוזר לאף אחד. בטח לא לנו. איזה מסר אני מעבירה לאותו הומופוב? או להבדיל, לאותו ילד תוהה, בכך שאני נמנעת מכל מגע מחשיד?

פשוט. אני משדרת שאני סוטה. שמה שאני עושה, שונה ממה שעושה הזוג הסטרייטי הנחמד שלפני רגע קבע את גורלו המשותף על ידי ניפוץ כלי מטבח. אז לאנשים אסור לגרום לי לאי נוחות בשל השונות שלי, במסגרת האמנה החברתית הפוליטיקלי קורקטית, ולי בתמורה אסור לנפנף בה.

מסר מחורבן, ואני אישית מסרבת להמשיך להשתתף באשליה האווילית הזאת, שאם רק ניתן להם זמן, הם יתרגלו ויראו בנו ככל זוג אחר.

הם יראו בי ככל זוג אחר, כשהם יתרגלו שאנחנו בדיוק כמו כל זוג אחר. שלפעמים היפה שלי תרצה לשים עלי יד. ולתת לי נשיקה מרפרפת בגלל משהו אווילי אך משעשע שפלטתי. ולרקוד איתי סלאו. כי ככה מתנהג זוג אוהב שלא מתבייש באהבה שלו.

ואם צריך, במסגרת היותי הומניטרית גדולה, אני אזמין שח"ל לפעמים הראשונות.

והילדים? הילדים ילמדו שאהבה זאת אהבה זאת אהבה. וזהו.

אוף.

נא להמתין... נא להמתין...