העיתון והגאווה

ספרו החדש של ד"ר עמית קמה, "העיתון והארון", בולט בניסוחיו המרוכזים אך לא מחדש דבר; הוא אף משכיח ציוני דרך חשובים בתולדות הקהילה

העיתון והארון - עמית קמה. צילום: עטיפת הספר.

ספרו של ד"ר עמית קמה הנושא את השם "העיתון והארון" הוא לא ממש ספר אלא עבודת הדוקטורט של עמית. ומכיוון שנולד באוניברסיטה הרי שהוא כתוב בשפה אקדמית המצריכה אימון קל למי שלא אמון בקריאת טקסטים שכאלה. ויסלחו לי כולם, כולל המחבר, עם פה ושם אני ארדד מעט את הכתוב ואביא גם דברים בשמי וממיעוט הבנתי. בניגוד לספרה של עירית קורן "ארון בתוך ארון", הדנה בהתמודדות אישית של אנשים פרטיים והולכת אחרוה בהיסטוריה הקווירית תוך שהיא מנסה להבין אותה מזוויות שונות - חלקן מקורן ביהדות העתיקה, חלקן בחברות "פרימיטיביות" שלא נגועות במוסרנות היהודית-נוצרית ולבסוף מגיעה להבחנות מרתקות בהתייחסויות שונות, הרי שקמה פותח את הספר בסקירה היסטורית קצרצרה ומנתח בעיקר את העבר הקרוב. הניתוחים שלו מבוססים הגותם של אנשי רוח כמו פוקו, אחד הפילוסופים החברתיים החשובים של מחצית המאה העשרים, וזה כבר טוב. סיכום מקוצר של פוקו וממשיכי דרכו הוא חשוב להבנת המתרחש בתרבות המערבית בת ימינו. זאת, כי פוקו וחבר מרעיו קבעו ושינו דרך מחשבה וראיה של התפתחויות בשיח המיני-חברתי. ד"ר קמה תלה את מחקרו באילנות מודרניים גבוהים, ועל כך יבורך. הוא מנתח את התפתחותו המשוערת של היחיד בדרכו אל ההומוסקסואליות בעוד הוא מביא סימוכין הנצרכים בכל עבודה אקדמית לשם הרצינות; מדובר בציטוטים מכובדים. הוא מתחיל מתהליך הגילוי העצמי ועד לתהליך היציאה מהארון. וגם כאן לא מדובר באיזשהו ניתוח חדש; לא תמיד מצוטטת תורת המחשבה ממנה יונק הכותב, אך תמיד מעניין להיפגש בעוד ואריאנט מנוסח שלו. קמה מנסה להיות אישי לעיתים: טוב הוא עושה בעודו מזכיר שתהליך היציאה מהארון איננו חד פעמי אלא מלווה אותנו כל חיינו; כי בכל יום עשוי להיכנס לחיינו אדם חדש שאנו חייבים לתת את הדעת ולהפעיל מערכת שיקולים אישית אם ומה לספר, ואיך הגילוי המחודש ישפיע על עתידנו ברמות שונות. אנחנו, ובעיקר הצעירים שבקרבנו, נוהגים לשכוח זאת לעתים, בעיקר אחרי היציאה הראשונית מהארון. בהמשך מופיע פרק סיפורים אישיים, וכמובן שתמיד מעניין לקרוא סיפור אישי, בין אם כדי לענות על מציאת מכנים משותפים ובין אם כדי להבהיר את תחושת השונות, ואפילו כדי לספק יצר מציצנות גלוי או סמוי לחיי אחרים, רחמנא ליצלן. השאלות ששאלתי את עצמי לפני קריאת הפרק הזה היו מורכבות: באיזו צורה אפשר לקרוא סיפור אישי? איזו דרך נוספת ישנה בנמצא לפענוח תיאוריה, כשלמחקר יש מטרה מוצהרת לבדוק קשר בין הומוסקסואלים לתקשורת? מה הם הבדלי הניסוח בין המרואיינים של עירית קורן הפסיכולוגית, המעמיקה, הסטרייטית - בעניין התמודדותם הדתית, ובין הסיפורים שסופרו לעמית קמה? דווקא כאן עושה לעצמו עמית מלאכה קלה, קלילה אפילו: הוא הביא רק שברירי קטעים מסיפורי האנשים, ודווקא את אותם המשפטים העוזרים לו לקבע את משנתו. יען כי ניתוח של טקסט עמוק יותר כמו אצל קורן חסר מאד לאור היעדר התמונה במלואה, על אחת כמה וכמה כאשר המרואיין יודע כי מראיינו הוא הומוסקסואל מוצהר וקיימת אפילו הבנה מקדימה כלשהי על מהות המחקר ורצון לנשוא חן בעיני המראיין ולהשיב תשובות "נכונות". מהאישי עובר הספר לדון בנושא המרכזי שלו: התקשורת, כוחה, מי מפעיל אותה ומה טיב השפעתה על חיי היום יום של ההמונים; מהות מבחר הקולות להן התקשורת נותנת פתחון פה, אשר כך מאפשרת היא צורה של ייצוגיות ציבורית; איך משתנה ייצוג של מיעוטים בתוך תקשורת של הרוב; טפטוף השונות לתוך תמהיל ההמון, המרחיב את תפיסת המציאות שמציעה תקשורת; השינוי שעוברת התקשורת מתהליך של הכחדה סמלית, על ידי התעלמות מוחלטת רבת שנים מנושא ההומוסקסואליות בעבר, דרך התחלה של דיווח וקביעת סטריאוטיפים, בעיקר שליליים, על סף הפליליים. זאת על ידי כך חיזוק הדעות הקדומות ההומופוביות בציבור הרחב, המזיקות גם להומוסקסואלים חבויים הניזונים מהתקשורת ומפחדים להיתפס כחוטאים או פושעים, עד להשתלבות בשיח התקשורתי באורח שוויוני כמעט. כאן מגיע רגע הניסיון להבחין בין שתי קבוצות פעילות בעולם ההומוסקסואלי: מצד אחד, אלו השואפים להיטמע בתרבות הרוב, לבטל את ההבחנות בין הומואים לבין החברה הדומיננטית, ואילו מצד שני, אלה הטוענים כי יש לשמור על הייחוד האותנטי של בני המיעוט שזהותם הקיבוצית אינה נתונה למשא ומתן ועיצוב מחדש על ידי הרוב, כשהמטרה הסופית היא שימור הזהויות השונות, ומתן זכויות לכל אחת מהקבוצות. מתוך הצגת התיאוריה הרחבה יורד הספר לבדיקת המצב בישראל. עמית מונה את הסמלים המרבים להופיע בקבוצות חוזרות: הראשון, מלחמה. אנשים מתארים את התפתחותם בתיאורי התמודדות מלחמתיים. השני, הסתגרות. המלים כמו קונכייה, המעידה על סגירות, שמרמזות על המילה "ארון" שהפכה להיות מלה נדושה מדי לשימוש. השלישי, שחרור. כלומר, סמלים המביעים שחרור בסופו של תהליך: אור, חושך. הבחנה אחת שמעניינת אותי מאוד היא, שאין הבדל כלל בין אנשים מבוגרים שחיו בעידן שלפני הפתיחות היחסית של ימינו, לבין צעירים שנולדו לכאורה לעולם פתוח ושונה. ואם קיימים הבדלים, הם על רקע אישי בלבד. כלומר, כל התהליך החברתי "הגאה" לא יורד כמעט לרמת הפרט המתמודד בחייו עם עצמו. אחד הצעירים דיווח, למשל, על בורות וחרדות כאילו לא קרה כלום בשלושים השנים האחרונות. ואין הוא לא יחיד. כל מתנדב ב"קו הלבן" יכול להעיד על התופעה, אולם ההבדל היחיד הוא, אולי, הירידה בגיל המתלבטים והגילוי המוקדם יותר. גם אתרי הצ'טים באינטרנט מראים כמה מוקדם צעירים מגלים ונפתחים לחברה ההומוסקסואלית, שלב שהוא לא בהכרח מקביל ליציאה מהארון.

אי דיוקים והחטאת עובדות

כאשר קמה מזכיר לרגע את השפעת האיידס, הוא מונה את התחלת הפעילות החברתית בהקמת בל"ה דואגת בשנת 1995 ומוחה באחת את ייסוד הוועד למלחמה באיידס, אותו אין הוא מזכיר כלל, שנוסד לפני עשרים שנה - בשנת 1983 - והיה הראשון לטפל בנושא על כל רבדיו. אי דיוקים משמעותיים בעובדות עשויים להטיל ספק בתובנה של החוקר, ואולי גרוע יותר, מחשידים אותו בהתחשבנות אישית על חשבון עובדות אמיתיות, מה שמוריד מערך המסקנות בהמשך.

בתוך סיכום העבודה מזכיר עמית ברפרוף את השאלה והוויכוח המתקיים בין קטבים שונים בקהילה: האם אנו צריכים לאמץ דרכי חיים "נורמאליות", להיטמע בתוך הרוב ההטרוסקסואלי הדכאני, או לשמר את זהות חיינו כהומואים החיים ביחד עם הקהילה הגדולה אך לא נטמעים בתוך הקודים המדכאים? שאלה זו עולה בעיקר בשיחה על אימוץ דגם הזוגיות כחיקוי לעולם הנתפס כנורמטיבי מסביב.

בהמשך הוא מציע משפט מממצה לממצאיו: "הכורח להתמודד עם האיום של האיון הוא המכנה המשותף היחיד לכלל הנחקרים. השלכותיה של התמודדות זו מרחיקות לכת. החל מתהליכי כינון זהות אישית, דרך אינטראקציה עם הומואים ולא הומואים, וכלה בגיבוש קהילתי בדפוסי צריכה ופענוח של השיח הציבורי". מכיוון שעמית מצביע על דברים אך לא מביא את המסקנות עד תום, אפשר להגיד שרוב הדוברים במחקר רוצים כל כך להתנרמל ולאמץ את הדרך הנורמטיבית עוזרים מבלי לתת את הדעת אודות מה שהם גם פוחדים ממנו. נכון שכולם רוצים שיכתבו על הומוסקסואלים "טובים", נורמאלים", "כאחד האדם" וכן הלאה, אך מאידך, כשנהיה כאלה לא יכתבו עלינו והדור הבא אחרינו יצטרך לחפש שוב את דרכו במדבר, בלי שום אזכור בתקשורת, וכל המלחמה תצטרך להתחיל מחדש. מסתבר שאולי אני נחשב לחלק מאותם הומואים רדיקלים-מתונים.

בשנת 1981 ערך הפסיכולוג גבריאל רביץ מחקר שכותרתו הייתה "הקשר בין חשיפה של אוריינטציה מינית הומוסקסואלית לבין הקשר האינטימי ומגורים יחד עם בן זוג הומוסקסואל". כבר שם הוכיח המחקר שיציאה מהארון תורמת לזוגיות ולקיום זוגיות המכונה היום "זוגרים". כלומר, זוג המקיים מגורים משותפים ומנהל משק בית משותף. כבר אז, לפני עשרים ושתיים שנה, נמצא במחקר כי 29% מהנחקרים מקיימים זוגיות מעל לשנתיים, בניגוד לסברה הרווחת, כי הומוסקסואלים מעטים בלבד מקימים זוגיות. עוד 21% הצהירו על זוגיות של בין שלושה חודשים לשנה. המדגם בדק 117 גברים. השאלונים פוזרו במקומות מפגש כמו גן העצמאות, המועדונים של פעם ובית האגודה.

אפשר אולי להסיק מהתייחסות של כמה מהמרואיינים של עמית קמה התנגדות מסוימת לפעילות הציבורית. נדמה לי שהוא עצמו מנתח זאת בתקציר שערך לדו"ח המועצה הלהט"ב שאינו מונח לפני כרגע. אני יכול להבין את המתנגדים לפעילות, כי תמיד היו כאלה. בשנת 1975, כשהוקמה האגודה, היו מעטים בלבד שלא היו נגד הרעיון; המשפט "אל תנענעו את הסירה" חזר בכל מיני מקומות והקשרים. אנשים פחדו מהצל של הפעילות. אחרים לא האמינו ביכולת ובצורך.

לשמחתי היו פעילים שחשבו אחרת והם עשו את מה שחשבו לנכון. הייתה כמובן אפשרות שייכשלו, אך הם לקחו נשימה עמוקה וצללו לתוך המעשה; לעתים מתוך חיכוכים עם סביבתם הקרובה ביותר. כשהצטרפתי לפעילות ההיא לא הפסיקו להציק לי בעניין. ידידי דאז, עוזי אבן, חשב שאני טוחן מים ומבזבז אנרגיות יקרות. אני שמח לראות שלעתים הרוב טועה, שמיעוט הלוקח על עצמו התחייבות ומכיר בצדקת דרכו מביא לתוצאות.

לצערי, יש לי חשד מה שד"ר קמה טועה בתיארוך של דברים או בחשיבותם: הוא איננו מכיר מספיק בחשיבותה של הקמת האגודה כגורם המשנה את פני השיח הציבורי; יש להבין ואין לטשטש, גם לא בשל חשבונות אישיים, את מקומה של האגודה. על אף שמתחילת דרכה לא הייתה רבת חברים, הרי שעצם קיומה והכרתה על ידי התקשורת כמייצגת הפך אותה לשופר הקהילה. אי אפשר לתאר שום פעילות פוליטית כזו או אחרת ללא קיום האגודה. לולא פעילותה בשנים המוקדמות, חרישת הקרקע ויצירת ההזדמנות, לא היה מגיע אותו יום נפלא בראשית פברואר לפני יותר מעשר שנים, 2.2.1993, כאשר פרופסור עוזי אבן הופיע בגאווה בוועדה למעמד האישה ושטח את סיפור חייו, דבר ששינה לעולם את ההתייחסות הציבורית הישראלית לקהילה. למרות הניסיון לטשטש זאת מכל מיני סיבות, עוזי הופיע בכנסת באותו יום כמי שבא מתוך האגודה. כל ארגון האירוע ההוא על ידי יעל דיין נוצר בשיתוף פעולה של האגודה. לא היו גופים מיצגים אחרים. אף אחד לא הוזמן כאדם פרטי אלא רק מתוקף פעילותו באגודה.

במקום אחר, עמית מנתח את חשיבותם של מקומות הבילוי בתל אביב.הוא מתחיל למנות רק את אלו שהתחילו לפעול באופן מסחרי פרטי. לא שזה ממש חשוב, אבל כספר המכיל עובדות היסטוריות הרי שאי אפשר להתעלם מכך שהמסיבות הראשונות נערכו על ידי... האגודה. המסיבות התחילו במקומות קטנים וככל שבא יותר קהל נשכרו מקומות יותר ויותר גדולים. בסוף התהליך, שכרה האגודה את מועדון הקולוסאום בכיכר אתרים מקום שהיה בזמנו המועדון הגדול המפואר והפופולארי ביותר.

במדריך לחיי הלילה של תל אביב שפרסם המשורר דוד אבידן הוא ציין כבר אז שהמסיבות של האגודה הן מקום הבילוי החם והמדליק ביותר בעיר, ובזה קירב את הסטרייטים לבוא ולהתחכך לראשונה בעולם ההומוסקסואלי החוגג. רק בזכות הצלחות מסחריות אלו התחילו להעיז אנשים פרטיים לפתוח מועדונים קטנים שגם הם הלכו וגדלו עד לאלו המוכרים היום.

במנותו את פרסומי העיתונות של הקהילה, שוב שכח קמה להזכיר שבשנתיים הראשונות לקיום האגודה, לפני "הזמן הוורוד" ולפני "נתיב נוסף", התפרסם עוד ביטאון של האגודה ששמו היה "בריש גלי" והיה ראשון העיתונים הקהילתיים. פעם יזדקק מישהו למלוא העובדות לעבודה אקדמית נוספת וחבל שיחסרו לו, אם נקודת המוצא תהיה ההיסטוריה המובאת בספר זה המחסיר כל כך הרבה פרטים מהותיים.

הספר חשוב ברמה התיאורטית אקדמאית כסיכום של כל העבודות שנעשו לפניו. תובנות חדשות של ממש אין בו. איך ומתי הוא יגיע לרמת השפעה וקידום חיי היום יום של הומוסקסואלים בתחילת ואמצע חייהם - נצטרך לחכות ולראות. נמתין עד שבסופו של דבר לתיאוריה תתרדד לרמת המובנות האישית יומיומית.

אינני יודע מי קהל היעד של ספר כזה, מעניין ככל שיהיה: אולי אנשי התקשורת, העיתונאים, בכדי שיבינו איזו אחריות, כולל מילולית, נתונה בידם. אך לבטח מי שזקוק לספר כזה יותר מכל הם אותם "הומואים טירונים" כמו שקמה קורא להם; אלו שהספר עשוי להיות להם מדריך חברתי ומרגיע נפשי. אני מסופק אם הומואים אלה יגיעו אליו, אם בכלל ידעו על קיומו. לאחרים שכבר עיצבו את אישיותם, אין ספק שהספר מעניין ביותר, אם כי לא ממש מחדש הרבה אלא בעיקר בולט בניסוחיו המרוכזים, במקום לחפש בעבודות שונות.

"העיתון והארון - על דפוסי תקשורת של הומואים" * ד"ר עמית קמה * הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003 * 288 עמודים * כריכה רכה * מחיר מומלץ לצרכן: 79 ש"ח

תגיות
נא להמתין... נא להמתין...