זיקית עם חסינות

לילך תמיר זוכרת את הקביעות המרגיזות שנעשו מסביבה בנוגע למגדר, ואוהבת את הוויקינגית שלה בקול רם, על שהיא נותנת לה לא להחליט

פורים 1974

אח שלי התחפש לקאובוי. הוא גיבור ויש לו אקדח קפצונים מפלסטיק. אח שלי ענק, הוא כבר בן 10. הוא יודע לשחק כדורגל, ולעשות פיפי בעמידה, וכשהוא מדבר כולם מסתכלים עליו. אותי חיפשו לכיפה אדומה, ואני עומדת בחצר הבית עם פרצוף זועף. ילדה בת שנתיים עם עיניים שחורות וגדולות, אני מושכת בעקשנות את החוטים של הגלימה האדומה, ומחליטה שאני נראית נורא מטופשת. ובכלל אם לכיפה אדומה היה אקדח בסל, היא לא הייתה צריכה את כל הבלגאן הזה עם הזאב וסבתא, כי איזה זאב פסיכי יסתבך עם ילדה חמושה. אז גם אני רוצה אקדח. ושיקשיבו לי כשאני מדברת.

אני אומרת את זה לאמא שלי, אבל היא מסבירה לי שאקדחים זה לבנים.

מה? גם לעשות פיפי בעמידה וגם אקדח?! אני משפילה מבט מובס, וקולטת בזווית של העין את החיוך המלגלג של אח שלי. אוף.


קיץ 1985

קוראים לו דני ויש לו את העיניים הכי יפות בעולם. אני רואה אותו כל אימון, בבריכה השכונתית. הוא תמיד ראשון בסבב, ואני שנייה, ובין בריכה לבריכה אני מספיקה לגמגם כמה מילים. אתמול בסוף האימון הוא אמר לי שאני יפה, והסמקתי. אחר כך הוא נתן לי נשיקה על הלחי והלך. גם כשהוא מדבר כולם מקשיבים, אבל הפעם זה לא איכפת לי בכלל. גם אני מקשיבה. עכשיו הוא עומד מטר וחצי לידי על המקפצה. תחרות סוף השנה, ואנחנו במקצה האחרון.

שריקה, והמים עוטפים אותי. ארבע בריכות מאוחר יותר אני מרימה את ראשי, ומגלה לתדהמתי שאני לבד. כמה שניות אחר כך הם מגיעים ואני מרגישה את ההלם הופך לאושר, כשאבא שלי מחבק אותי.

שעה אחרי זה דני ואני יושבים על הדשא, עיניים אדומות מכלור. אני עם מדלייה מזהב מזויף. את שלו זייפו מכסף. הוא משחק עם השרוכים של מכנסי הטרנינג שלו, ואני רואה שמשהו השתנה. תראי, זה לא שאת לא חמודה, הוא מסביר, ואת נורא יפה. אבל את כמו בן. את לא יכולה להיות כל כך חזקה ובת. זה מוזר מדי.

בכיתי כל הלילה.

דצמבר 1998

היא מתגעגעת לגברים.

שלושה חודשים מאז שהכרתי את סינדרלה, וברגע של כנות היא שולפת את המשפט האכזרי הזה. ההלם עוטף אותי, ואני מתיישבת. לאט אני מרגישה את הדם נוטש את ראשי, בתחושה החלולה הזאת שכולכם מכירים. תחושה של סוף.

אלא שהיא לא נותנת לי ללכת. למעשה היא כועסת עלי כשאני מנסה. לא, היא מסבירה לי, את לא אמורה ללכת עכשיו, את אמורה להזכיר לי כמה רע היה לי שם בחוץ, עם גברים.

רגע של התלבטות. רגע שבו אני מחליטה באופן מודע לחלוטין לכבות את כל פעמוני האזהרה ולהפעיל את מנגנון ההשמדה העצמי שלי. רגע, שרק היום, במבט לאחור, מסמן לי את הרגע שבו וויתרתי על עצמי. החטא הקדמון.

המון מילים נשפכו בינינו בשיחה הזאת, ורבות שכמותה. אבל היו דברים שלא נאמרו יותר. הם לא יכלו להיאמר הם רק יכלו להיעשות. מאותו רגע מכריע במערכת היחסים שלנו לא לבשתי שמלות יותר. לאט, אך ביסודיות מחקתי מעצמי כמעט כל סממן נשי שיכולתי.

לזכותה ייאמר היא מעולם לא דרשה זאת. לחובתי ייאמר, אני בחרתי.

שלוש וחצי שנים מאוחר יותר אני אגלה שזה לא הספיק. לא בשבילה ובדיעבד, גם לא בשבילי. התחפושת, כך נראה, לא הייתה משכנעת. כמו כיפה אדומה עם אקדח בסל. כמעט, אבל לא ממש זה.

***

היא דורשת ממני להיות אני. אין לה מושג מה היא דורשת בכלל, הוויקינגית שלי. איך היא מעיזה? מה היא מסבכת אותי עכשיו? מה אני? שלושים שנה אין לי מושג, אז עכשיו אני אמורה להחליט? אין לי זמן לשטויות האלה. פשוט תראי לי מה שאת צריכה, אני כבר אסתדר. למה להיות קשים? באמת.

קחו זיקית, ותודיעו לה שמהיום היא לא חייבת להחליף צבעים לפי הסביבה. נגמר. כל הטורפים שלה שבעים, והיא קיבלה חסינות נשיאותית מה תקבלו? זיקית עם סכיזופרניה קשה.

אבל היא מתעקשת, היפה שלי. שנה כמעט, והיא לא מתייאשת. נותנת לי לקפוץ ממקום למקום. לנסות. לטעות. להראות. להיות מובכת. להרגיש יפה. להרגיש חזקה. להיות הכל ביחד. תשובות לא תקבלי ממני, היא מודיעה בעיקשות ויקינגית אופיינית. תגלי לבד, אני אוהבת אותך כמו שאת.

וזה כל כך קשה לבד.

אני אוהבת להיות חזקה. אני אוהבת כובע הפוך ודגמ"ח. אני אוהבת לעצור בצד הדרך ולעזור לילדונת אבודה להחליף גלגל, או לתקן לאבא שלי את הווידיאו. ואני אוהבת להיות יפה. אני אוהבת להיכנס לחדר ולגרום ליושבי המקום לסובב מבט מופתע. אני אוהבת שמלות ארוכות עם מחשוף עמוק ושליץ עד הברך.

וכשאני שומעת את אריק איינשטיין שר על אהבת פועלי הבניין, לפעמים אני אוהבת לדמיין את עצמי בשמלה אדומה ועקב גבוה, ולפעמים בסרבל עבודה וחגורת כלים.

ולא בא לי להחליט.

ולא, הטור הזה הוא לא מניפסט פוליטי נוקב על משחקי מגדר. כן, אני יודעת שגברי ונשי הן הגדרות חברתיות מגבילות מעצם קיומן. גם אני קראתי את בייבי אם, ושאר ירקות. ובניגוד לקולות השונים שאני שומעת סביבי בקהילה, אין לי כלום נגד אף אחד. אישית, אני חושבת שבנות עם קוצים ודגמ"ח זה דבר יפה אם הן יפות, וכעור אם הטבע לא היטיב עמן. הא ותו לא.

אין לי עקרונות בנושא, סתם לא בא לי להחליט.

והיא נותנת לי לא להחליט.

ואני כל כך אוהבת אותה על זה.

יום שנה שמח, יפה שלי.

נא להמתין... נא להמתין...