למה לי קוויריות עכשיו

דן לחמן כותב על ספרם החדש של יאיר קידר, עמליה זיו ואורן קנר, "מעבר למיניות", ומוצא תובנות חדשות בין פוקו לבין התנועה הפמיניסטית

מעבר למיניות. צילום: כריכת הספר.

הכניסה של לימודים קוויריים לאוניברסיטות לא עברה בקלות. מלחמות רבות התנהלו סביב הכנסת הנושא למערך הלימודים. בחלקן משום שהנושא העמיד עצמו הן כמדעי והן כפוליטי, ומדענים ניסו תמיד לטעון שהמדע איננו פוליטי. והנה נכנס ענף המערער על עמדה זו: מצד אחד הצורך במידע, ומצד שני, כל מידע חדש שנוסף מעלה את הרף הפוליטי בהתייחסות אליו. נוצר הרגע שבו אי אפשר היה יותר להתעלם מאגירת המידה הנאסף. ברמה האישית הועלו האשמות הומופוביות נגד החוקרים החדשים מהסוג של נטייה לגיוס ולהטפה הומוסקסואלית. יש לתת את הדעת על העובדה שהרבה פוליטיקאים הומוסקסואלים מתנגדים למחקר הקווירי מסיבות פוליטיות קהילתית. צריך להבין שתיאוריה קווירית אינה באה למחוק את ההומוסקסואליות האישית, על כל מרכיביה המוכרים והלא מוכרים, פסיכולוגיים וחברתיים; גם לא את סבל הקבלה העצמית והיציאה מהארון. הלימוד הקווירי לא בא לשאול מה גורם לאדם להיות הומוסקסואל ואינו מבקש לעסוק בשאלה אם הומוסקסואליות היא נבחרת או מולדת. הלמידה הקווירית באה להבין את מקורות הדיכוי החברתי ומשם את הדרך לשינוי ההתייחסות של ציבור אחד שניסה במשך דורות להקיא מתוכו ציבור אחר. הלימוד הקווירי יתחבר בסופו של יום לפוליטיקה הקהילתית וייתן בידה כלים חסרים. אנחנו יכולים לראות זאת לפי ההצלחה וההתקדמות של הלימודים הפמיניסטיים, באמצעות האופן בו השתנה מעמד הנשים בימינו. נכון שזה קורה לאט מדי, נכון שהיו טעויות בדרך החשיבה האקדמית ברמות שונות, אבל הפמיניסטיות למדו לשנות דעה לרדת מכיוונים מסוימים ולהרחיב אחרים. הנשים זזות כל הזמן קדימה. מרתק לעקוב אחרי ההתפתחות הפמיניסטית כפי שהיא משתקפת בשיח היומיומי הלא אקדמי. לראות מה לומדות הנשים בחייהן, מה יכולים הומואים ללמוד מהמחשבה הפוליטית הפמיניסטית, ויש הרבה מה ללמוד, כי נשים הוכיחו שהבנתן בפוליטיקה גדולה יותר. כעת התאחדו שני הכוחות, פמיניסטיות לסביות עם גברים הומוסקסואליים והתחילו ללמוד במשותף את הנושא הקווירי. אני יכול רק לקוות שהספר הזה יזיז אותי למקום חדש. בעיקר בכל מה שנוגע למחשבות על לסביות פמיניסטיות. אם לחזור לרגע להיסטוריה פרטית, כבר מתחילת ימיה של האגודה הייתי עד להתנגשויות בלתי פוסקות בין גברים לנשים. זה לא שלא היו לי ידידות, נשים לסביות או סטרייטיות. אלא שהפמיניזם בתחילת ימי האגודה היה משהו שלא נשמע עליו בארץ כמעט, והידידויות שהיו התקיימו על רקע אישי אנושי. עם מיסוד האגודה החלו להגיע נשים ונוצר פער וחיכוך בלתי פוסק. הן הביאו איתן איזו הסתכלות חדשה על כל דבר שנאמר ונוצרה במהירות סוג של חלוקה, במסגרתה במקום אנשים שבאו לעשות דבר מה יחד נולדו בחדר קבוצות על שלוש או ארבע זוויות. עלו טענות שונות, ובהן הטענה - אנחנו נשים ונשים חושבות אחרת. הטענה התפתחה לטענה אנחנו לא מסתפקות בלהיות נשים, אנחנו פמיניסטיות ואתם לא סתם גברים אתם גברים מנצלים. ופתאום קבוצה קטנה של גברים תמימים, יש להגיד, מצאה את עצמה דחויה על ידי איזה ויכוח שלא היה מובן להם כלל ולא היו להם כלים להתמודד אתם. לאחר זמן לא רב פרשו הנשים הראשונות מהאגודה. זה היה המפגש הראשון שלי ושל גברים נוספים עם מושג הפמיניזם ואין ספק שזו הייתה הולדת האנטגוניזם הגלוי והסמוי לזמן רב. אינני חושב שמישהו מאתנו הבין את העלבון שחשו הנשים. כי לכולנו היו ידידות לסביות גם קודם לכן והרי יצאנו לבלות אתן יחד. עם כל הקשיים, נלחמתי תמיד לצרף נשים לאגודה. היה נראה לי שיש קשר עמוק, גם אם מילולי, לפינות שונות. לא חשבתי שצריך לפצל כוחות. היו כמה התארגנויות עד שקל"ף המוכרת לנו היום התבססה כגוף פעיל מוכר. חשבתי שלא מוכרחים להתחתן קתולית אבל צריך ללמוד לעבוד יחד. מאז למדתי קצת, שמעתי מעט, פגשתי פמיניסטיות מזרמים שונים. ויש לי קבוצת ביקורת פרטית על מה שהפמיניזם שואף להגיע אליו, או איך הוא נתפס בעיני נשים שהן פמיניסטיות למחצה, בדרכן שלהן, או לא פמיניסטיות שמוגדרות ככאלה בכלל. אני מקווה שסקירה על הספר "מעבר למיניות" תצליח להבהיר מעט מהדברים שנשים עסוקות בשיח שלהם ובניסוחם. דומני שלכל הגברים ברור מה גברים רוצים ונראה לי שגם הם יופתעו לא מעט ממחשבות של אנשי רוח המתעסקים בהוויה הקווירית. ככל שאני הולך וקורא יותר בספר, אני מתחיל לחוש באיזה ניסוח מחודש בתוכי שעוד אין לי את כל המילים והמסקנות המדויקות והעמוקות לדבר עליהן. אבל מה שמצטייר לי הוא בערך כך: לסביות פמיניסטיות נלחמות להישאר בתוך התמונה הגדולה - להישאר נשים קודם כל. יתכן שישנה, עוד לא הגעתי למישהי שתגדיר זאת עבורי, איזו דחייה מנשיות בעצם הדיכוי של לסביות. הן מדוכאות גם על ידי נשים גם על ידי גברים כחברה. זכורה לי בשנות השבעים מלחמה קשה בקבוצה הפמיניסטית בה דרשו הסטרייטיות שהלסביות לא יפגינו את שונותן. הן פחדו שמא כל התנועה תואשם בלסביות ובעיקר, כנראה, כל אחת מהן פחדה לעצמה. לסביות לא מוותרות על הנשיות המופנמת שלהן (המלחמה לא להתאפר ולא להוריד שיער למשל היא פרק בקרב אחר בתוך המלחמה). גברים הומוסקסואליים תופסים את עצמם כהומוסקסואליים קודם כל. אין להם צורך להצטרף לעולם הגבריות. יתכן שהחינוך הסטרייטי לא עקר מהשורש את תחושת הגבריות גם מהומוסקסואלים ואין להם שאלה בנוגע לזהותם או מלחמה על גבריותם. גם הומוסקסואלים נשיים נתפסים כגברים: נשיים, אך גברים. חלק גדול מהם, אלו החיים בארון או אפילו מחוצה לו, חווים סבל שבמרכזו עשויה לעמוד שאלת החבירה מחדש לעולם ההטרוסקסואלי, אך החזרה להטרוסקסואליות של ההומוסקסואל איננה שאלה של חזרה לגבריות. יתכן מאוד שתפיסת עצמו כגבר וכל ידידיו ההומוסקסואלים האחרים כגברים היא קצת פגומה. הוא לא מקבל הומוסקסואלים כגברים של ממש. זאת ההומוסקסואליות והוא בכל זאת גבר: פגום אך גבר. הם אפילו מבינים, בצורה של הומופוביה מופנמת, סמויה, למה גברים הטרוסקסואלים עשויים להידחות מהם. מעניין הוא שכבר בשנות השישים היו לי שני חברים קרובים שדיברו על עצמם בלשון נקבה, מה שלא היה מיוחד או חדש, אבל האחת דיברה על עצמה כעל "אישה מוכה", כי הסתבר שבן זוגה הוא איש מאוד אלים בסתר הבית. אישה מוכה היה מינוח שלא היה קיים בשיח אז. השנייה כינתה עצמה "אישה משוחררת" מבלי שנשים ידעו אפילו להבין על מה הוא מדבר כשניסה להתחבר להתארגנויות נשיות. כולם התייחסו אל הכותרות הללו כבדיחה וחידוד לשון, והיה זה באמת מצחיק לחשוב על נער המתנשא לגובה 1.90 ס"מ לערך כאישה מוכה על ידי גבר מבוגר, נמוך ורזה. גברים לא הקדימו את הנשים במשהו, אולם הם היו חסרי היכולת ללמוד, להקשיב, לניואנסים לטרמינולוגיה; להיטפל לשרפת חזיות או להתמכרות לדילדואים ענקיים הוא עניין חיצוני שמסיט את ההבנה. יאיר קידר, עמליה זיו ואורן קנר עשו את הלא יאומן וגרמו לתרגום אסופת מאמרים מכובדת אקדמית ורבת פנים בנושא "תיאוריה קווירית". סוג של ספר שהיה כה חסר. על פועלה של עמליה זיו יש לי מעט להגיד, מלבד מאמר שלה שקראתי פה ושם ( ומבלי ידיעתה ניסיתי להתחיל אתה ב-2.2.1993, באוטובוס שחזר מהכנסת, כי חשבתי שהיא נער מדהים, מרחוק). יאיר קידר היה דמות מוכרת ופעיל בקהילה; הוא היה יוזמו, עורכו ובעליו של הירחון "הזמן הוורוד", עד שהעביר את הבעלות עליו לאגודה מסיבות אישיות של קידר. ביחד עם אורן קנר ועוד כמה אנשים רציניים, שהתיאוריות בראש מעייניהם והקהילה חשובה להם, הוציאו יחדיו את מה שהתכוון להיות הרבעון "תת תרבות" שיצא רק פעמיים. מה חבל, ובעיקר משום שהופיעו בו מאמרים שהם חשובים בהיותם אקדמאים אך נגישים לכל מי שיכול היה להרשות לעצמו לקנות חוברת.רצינית. ספרם החדש, " מעבר למיניות", מכנס בתוכו מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסבים ותיאוריה קווירית ויצא זה עתה לחנויות. אינני בטוח אם השואלים "מה יוצא מכל הלימודים הקוויריים באוניברסיטה?" יוכלו לקבל תשובה טובה, ממש כשם שאלו השואלים למה לומדים פילוסופיה לא מקבלים תשובה. אלא שדברים שנחקרים לעומקם סופם לרדת מקתדרת האקדמיה ולהגיע לחיי היום יום. יותר מפילוסופיה שאנחנו לא תמיד מודעים לחלקים ממנה, למדנו לחוות ולחשוב, הרי ביום יום שלנו איש ברמתו. בלימודים הקוויריים יבואו הרבה יותר רגעים של חידוש ושינוי התייחסות מכיוון שלמעשה אנו בתחילת הדרך. המלחמה הפוליטית תעשה שימוש במחקרים אקדמאים ורב שיח יתפתח בין המציאות, הפוליטיקה, ההתייחסות החברתית מסביב והמשך פיתוח הידע האקדמי. מכיוון שהספר הוא עב כרס ועומד על 350 עמוד, מחולק לשישה מדורים ומכיל כעשרים מאמרים המתורגמים לראשונה לעברית, אני מניח שאסכם את דעותיי פרקים-פרקים ולא אכתוב עליו מאמר אחד ארוך, הפעם אתחיל בהתחלה.

כמו בספר "ארון בתוך ארון" והספר "העיתון והארון", כולם מתחילים בחיפוש ההתחלה, בהיסטוריה. מעניין לבדוק מה מחפש כל חוקר בפני עצמו בהיסטוריה שיוכל לקשר אחר כך לממצאיו והאם חיבור המחקר ההיסטורי דווקא יהיה זה שאולי יספק תמונה מעניינת שלא ראינו את כוליותה. זה לא הולך להיות קל. הניתוח ההיסטורי בספר זה הוא פוליטי לחלוטין, לא רק חברתי, ולכן פסקה כמו "חזון השינוי כלל את שחרור הפוטנציאל הביסקסואלי בכל בני האדם, ביטול תפקידי המין ופירוק מוסד המשפחה המסורתי, שנתפס כדכאני" לא הולך להיות קל.

הספר מתחיל בבדיקת בהיסטוריה: מאיפה מתחילה הספירה הקווירית? כנראה שהיום כבר אין חולקים על תאריך ה-27.6.69 הידוע כיום סטונוול, כמו שהוא נקרא בימינו כיום היסטורי. פוקו ניסח את המשוואה ידע = כוח. התחיל מחקר לאגירת ידע הומו-לסבי, קרי צבירת כוח חדש. למן ההתחלה קמה התנגדות לתפיסת ההומואיות כפתולוגיה נפשית ודחיית החלק הדכאני הנובעת מתפיסה זו. מרגע שהומוסקסואליות חדלה להיתפס כפתולוגיה אישית, נפתח הפתח לחקירה של תרבויות משנה הומוסקסואליות, ובתוך כך השוואה בין מיניות שונות.

הפמיניזם תפש מקום מוביל בחקירת הידע והעמדה לביקורת של ערכים מקובלים: החל מסדיקת הדימוי כאישה לסבית העוסקת במקצועות גבריים דרך מאבק בדיכוי הנשלט על ידי התרבות השולטת. שם החל להתערב הנושא שהיה אמור להיות נפרד והפך להיות לסבי פמיניסטי, כי אי אפשר להפריד בין השניים.

שני כוחות אינטלקטואלים שונים השפיעו על היווצרות התיאוריה הקווירית: האחד, המוליך בעומקו, הוא כל התיאוריה הפמיניסטית כמכלול. אדריאן ריצ' טענה שהפמיניזם הלסבי שולל קיום של זהות משותפת להומואים ולסביות. פוקו ניסח את תורתו "תולדות המיניות". יחד הוליכו את כל ההנחות החדשות וכל המחקר בכיוון מחקרי ההבנה ההומו-לסבי. אין ספק שמניחות היסוד למקור הפמיניסטי יחד עם ספרו של פוקו "תולדות המיניות" יחזרו שוב ושוב והם בגדר התנ"ך של המחקרים והתיאוריות החדשות.

אי אפשר להתחיל בלי לסקור את ההיסטוריה הפמיניסטית. הפמיניסטיות היו הראשונות שעמדו על משמעויות ודקויות של הגדרה ועשייה. אחד המשפטים החשובים ביותר שנולדו בתנועה הפמיניסטית הוא: "האישי הוא הפוליטי", או "כל עשייה היא פוליטית". בימיה הראשונים של האגודה מפגש עם הניסוח הזה הימם אותנו בעצמתו. ההבנה שארגון קטן, שרק מתחיל את צעדיו ועורך מפגש חברים בשבת אחרי הצהרים, מקיים אקט פוליטי פנימי ראשוני מעבר להתעסקות החברתית בעניין, במפגש של אנשים בעלי אינטרס אחד עמוק. גם כשהם רק שומעים מוסיקה ביחד, האישי הוא פוליטי במהותו; הוא מתרחש במסגרת של האגודה: עניין משותף, כוח ואחווה.

בתחילת ימי האגודה העדפנו את ההגדרות החברתיות מכיוון שזו הייתה הדרישה מהחברים, אך אנחנו התחלנו להבין בקטן, אמנם, שאנחנו מתחילים להפעיל גל פוליטי. כששלחנו טיול מאורגן לחרמון בשבת, למשל, ויצאו ממנו ארבעים אנשים כשגברים יצאו חבוקים עם גברים נשים עם נשים, ותוך כדי כך גברים דיברו אחד אל השני בלשון נקבה בקולות רמים, הרי שזה כבר לא היה טיול מאורגן בלבד; זאת הייתה הפגנה פוליטית ראשונה מסוגה.

אחת ההגדרות הפמיניסטיות הראשיות והחשובות נעשתה במסגרת המהפך מהגדרות פרטיות לציבוריות, ומשם לפוליטיות, כשאחת ההגדות החשובות היא קיום יחסי המין. הנשים ניתחו את המשגל כסמל לאקט פוליטי מדכא המבטא את עליונות הגברים על הנשים ובעיקר בעלות גברית על נשים. המיניות ההטרוסקסואלית הנורמטיבית משרתת את הרבייה ואת המיניות הגברית, אך לא מותאמת למיניות הנשית כלל. חוסר סיפוק מיני נשי הפך הבחנה חדשה זו מבעיה פרטית לבעיה פוליטית כלל עולמית כמעט. אינני יודע כמה אנשים נתקלו בהגדרה זו עם לידתה, אך אין ספק שגם היום, שלושים שנה ויותר אחרי שנוצרה ההגדרה, היא מאיימת ומערערת גברים רבים המתקשים לרדת לעומק הדברים ולקבל את הטענה.

תובנה מרכזית שהתיאוריה ההומו-לסבית שאבה מן הפמיניזם היא ההבנה של החלוקות הטבעיות לכאורה של גבר/אישה, הטרוסקסואליות/הומוסקסואליות, כחלוקות פוליטיות והחשיפה של המושג "טבעי" כקטגוריה אידיאולוגית. חלוקות אלה משמשות לדיכוי, להסוואה ולשימור של חלוקות פוליטיות. הפמיניזם עם הזמן נפרד לכמה אזורי משנה: הפוליטי, התרבותי, המטריאליסטי והקווירי. אך כל החוקרות בודקות מזוויות שונות את הקשר בין מיניות והגדרה. ויטינג, למשל, אומרת: "להיות גבר או אישה בתרבות שלנו פירושו בראש וראשונה לבחור במין השני. ולכן משמעות הסירוב להיות או להישאר הטרוסקסואל תמיד הייתה סירוב להיות גבר או אישה, בין במודע ובין אם לא". בהמשך היא קוראת להרוס את הקטגוריות גבר-אישה משום שמשמעותן האנלוגית היא אדון-עבד.

בנוגע לשיח המיני בכללותו והומוסקסואליות בפרט כותב פוקו, "מיניות אינה מאפיין טבעי של החיים האנושיים אלא קטגוריה מובנית שמקורותיה היסטוריים, חברתיים ותרבותיים - ולא ביולוגים". לפי תפיסתו, המיניות היא המאפיין טבעי של החיים האנושיים. חוקרים אחרים אומרים כי בסוף המאה ה-17 החל תהליך של דיכויו ודיכוי השיח המיני. בניגוד לתפיסה זו, פוקו טוען כי 300 השנים האחרונות מאופיינות דווקא בריבוי שיח על מיניות, תוך קביעת כללים חדשים לגבי מתי והיכן מותר לדבר על מין.

פוקו מצביע על 1870 כתאריך לידתו של ההומוסקסואל וזאת במסגרת השיח הרפואי שהפך במאה ה-19 לאתר מרכזי של הדיון במיניות. היא נולדה מראשיתה בשיח הרפואי כפתולוגית והביאה אתה מתקפה חריפה של הפיקוח החברתי על "סוטות". במסגרת זו הוגדרו טיפוסים אנושיים חדשים. כך המושג מעשה סדום הפך להיות חטא אסור ובר משפט. ההומוסקסואל בדמותו החדשה בשיח אובחן כבר על ידי התנהגות חיצונית, מבנה גוף לא דיסקרטי. היא חרוטה ללא בושה על פרצופו. הומוסקסואליות הפכה להיות סוד המסגיר את עצמו פיזיולוגית. ההומוסקסואל הפך להיות זן בפני עצמו.

מצד שני, ההגדרה והשיח אפשרו את כינונו של שיח-הנגד, בו הומוסקסואליות התחילה לדבר בעד עצמה, לטעון לחפותה או לטבעיותה. אי לכך, טוען פוקו, המיניות היא תרבותית ולא טבעית. כל המיניות היא תוצר של כוח, לא אובייקט שכוח עובד עליו.

את המשך התיאוריה של פוקו המשיך דייויד הלפרין שספרו "מאה שנות הומוסקסואליות" מהווה אבן יסוד במחשבה המוליכה את פוקו הלאה, והוא כותב שם בספר זה: לא רק ההומוסקסואליות היא מושג מודרני, אלא גם הטרוסקסואליות. שתיהן תוצרים מערביים בורגניים הקשורים למעבר למודרניות. לפני הופעת הקטגוריות המיניות היו מעשים מיניים, היו פעולות שהוערכו וקוטלגו וכן טעמים מיניים שונים, אך לא הייתה תפיסה של "נטייה מינית" כשם שהעדפות קולינריות לא נחשבו לקובעות זהות ולאלמנט מכונן של האישיות.

ההטרוסקסואליות וההומוסקסואליות אינן רק צורות חדשות של סיווג בני אדם, אלא גם צורות חדשות של תשוקה. הדוגמה הקלאסית היא יון העתיקה, שם יכול היה גבר בוגר שהיה אזרח לקיים יחסי מין לגיטימיים עם "קטינים" ממנו. לא בהכרח בגיל, אלא גם במעמד חברתי ופוליטי. המושאים הראויים לתשוקה מינית של האזרח כללו את כל אלה שאינם אזרחים: נשים, נערים, זרים ועבדים (בבית הספר הדתי בו למדתי הוזכרה עובדה זו במעורפל ולטענת המורה, זו הסיבה להתמוטטותה של האימפריה היוונית. איך בדיוק לא הובהר לנו כמובן; היינו קטנים מדי).

מבדיקה של טקסטים מתקופות שונות, מוקדמות, נראה כי קיימת היסטוריה ארוכה של קיום יחסי מין בין בני אותו מין. מה שלא הייתה זו חלוקה של אנשים לזהויות המבוססות על העדפתם לבני מינם או לבני המין השני. הבניה הטרוסקסואליות\הומוסקסואליות היא שרירותית ואף לא אחת מהקטגוריות הללו" "טבעית" יותר מהשניה.

מרגרט מיד, החוקרת האנתרופולוגית הגדולה, הובילה במאמריה ליצירת הבחנה בין התנהגות הומוסקסואלית לזהות הומוסקסואלית, כשהאחרונה מובנת לא כפועל יוצא של הראשונה אלא כתולדה של הפנמת התווית על ידי הפרט שעליו היא נכפית. כולנו הרי מכירים גברים נשיים מאוד בהתנהגותם החיצונית אך אינם הומוסקסואלים ברמת ההתנסות המינית.את המהלך הקווירי יש להבין כתגובה לטובת פוליטיקת זהות גאה שאפיינה את המאבקים ההומו-לסביים בשנות השמונים. אפשר לראות במהלך הקווירי גם תגובה לכישלון הפוליטיקה הליברלית, שהתברר בצורה חריפה ביותר במשבר האיידס, בהעדר תגובה נאותה של הממסד הליברלי למגפה.

בגישה הקווירית, המתנגדת ל"התבוללות" ולשאיפה ל "נורמליות", היא זו שמצביעה על האפשרות לחגוג את ה"שוני" של הומואים לסביות ואחרים, מבלי להכפיפו לנורמות הטרוסקסואליות. האופציה הקווירית מציעה ערעור על תפיסת הנורמליות לא להומואים ולסביות בלבד, אלא לכל.

מאמר זה הוא ראשון מתוך סדרת מאמרים שיסקרו פרקים שונים בספר "מעבר למיניות".

תגיות
נא להמתין... נא להמתין...