סיכומים

ברוח הסיכומים אליה הורגלה לילך בעבודתה, או בעצם, ברוח סיכומי "אלי מקביל", עליהם מפנטז כל עורך דין, מסכמת לילך את הבחירה

כל עורך דין צעיר שעוסק בפלילי, וגם כמה מהתחום האזרחי, מכיר את המונח המזעזע הזה. סיכומים. דור שלם של לובשי שחור לבן מתעורר כשהוא מכוסה זיעה קרה למשמע המילה הזאת. תאמינו לי. זה מתחיל ברגע אופטימי משהו, כשהסנגור מכריז "אלו עדי". זהו. נסתיימה לה פרשת ההגנה. לא עוד חקירות נגדיות מעייפות וחסרות רלבנטיות לחיים. לא עוד מרדף טורדני אחרי עדים. אפילו הסנגור החביב ביותר הופך עד אז לסיוט הגרוע ביותר שלי. "אלו עדי". איזה צמד מילים מופלא, אני אומרת לעצמי תוך ריקוד קסטנייטות וירטואלי קצר. אלא שחגיגות סיום התיק נמשכות 10 שניות בערך, עד למשמע המשפט הגורלי הבא (ולעמיתי למקצוע, עמכם הסליחה על האסוציאציה): "כמה זמן את צריכה גב' תמיר?" בום טראח. איפה שמים את כובעי הנייר? נגמרה החגיגה. כעת לתשובה. בעניין זה חשוב להדגיש שטווח הזמן הנדרש לסיכומים במהותו, הנו אין סופי. פשוט כך. משהו בין "אדוני, אין לי שום חשק לשבת ולנתח את כל התיק, על 1000 עמודי הפרוטוקול שלו ושבעים המוצגים שעכשיו אני כבר לא זוכרת למה הגשתי בכלל, אז תעשה לי טובה ותעזוב אותי בשקט..." לבין "איך נראית לך 2012? מתאים לך? סביבות אפריל ככה?" במציאות זה נשמע כך: "שלושים יום אדוני." שמעתם? זה היה הצליל של הסורגים הכבדים שנסגרו על חיי לשלושים יום הקרובים. ואם התמזל מזלו של הפרקליט הצעיר ונסתיימו לו שני תיקים בהפרש של ארבעה ימים, הצליל הזה ילווה גם ביבבה אומללה במיוחד לעבר ירח מלא. וולקאם טו מיי לייף. אתם רואים אלי מקביל? יצא לכם לראות את ג'ון קייג' מסתובב נטול נעליים בערב שלפני הדיון בו הוא אמור לתת נאום מלא פאתוס? אולי הפרקליטים? נכון שלרה פלין בויל נראית מדהימה כשהיא אומרת אלו הן עובדות התיק והן אינן שנויות במחלוקת? אז זהו שלא. תשכחו את כל מה שראיתם עד עכשיו. סיכומים במערכת המשפט הישראלית הם הדבר הכי פחות סקסי עלי אדמות. זה לשבת ולטחון על פני אין ספור עמודים משפטים כמו "...ובית המשפט הנכבד מתבקש לאמץ את עדותו כמהימנה." ואם זה נשמע לכם סקסי, תעשו בדק בית. קינקי. פשוט קינקי. וכך כבר חודש אני נעה בין המשרד לים לבית כשאני מלווה בארגז מסמכים אשר זכה לכינוי "מוקי", בשל נאמנותו לבעליו. לא משנה איזה מבטים אני אתקע בו, הוא לא ילך לשום מקום. וחייבים להתייחס אליו, אחרת מציפים אותך רגשות אשם שלא היו מביישות את אמא שלי אם אגיע לארוחת ערב והיא לא עשתה קניות. ובלי ששמתי לב בכלל הגיע יום ראשון. וצריך לכתוב טור. ואני? אני מתקשה לחבר שתי מילים שאין בהם את המונחים "הנאשם 1", "לכאורה" או "והדבר מדבר בעד עצמו..." בעיה. ואז זה הכה בי. כמה כיף היה אם הייתי יכולה לעשות נאום סיכום כמו ג'ון קייג'. או לרה. אני אפילו אסתפק בריצ'ארד פיש. משהו דרמטי בלי אסמכתאות. משהו רומנטי בלי חוות דעת פתולוגית. אז החלטתי לנצל את הבמה הזאת, וגם קצת אתכם, כדי לתת סיכום שתמיד רציתי. סיכום מסוג קצת אחר. לא בפני מושבעים, רק אני והשופטים, אלה שעוסקים בשיפוט הקשר שלי ושל הוויקינגית שלי. מי שמכיר אותנו, ומי שמעולם לא פגש אותנו. המשפט מתנהל בדמיוני, וברגעים מול גורמים כאלה ואחרים גם בפועל, כבר שנה. הגיע הזמן לסכם. *** בחירה. זאת מילת המפתח. זאת המילה שגורמת לכם להתהפך בלילות, כשהשינה מסרבת לבוא. זאת המילה שתגרום לכם להשפיל מבט מובס כשאתם מסתכלים עלינו יחד, מחובקות על הספה. זהו החטא הקדמון בעינכם. הבחירה. אין פה הכרח, אתם אומרים. יש פה בחירה. ואם יש בחירה, יש גם דרך אחרת. אתם לא אוהבים את הבחירה. זאת יכולה להיות הבחירה שלה, כשהבחינה בי לראשונה, עוד הרבה לפני שעיני צדו אותה. הבחירה שלה להתקרב. לחייך. להשפיל מבט מבויש כשהייתי נכנסת לבית המשפט. אולי זאת הבחירה שלה כשבאומץ לא מבוטל ניגשה אלי בים. אלי, לא אל אף אחד אחר. הכל היה נראה אחרת, אתם אומרים, אם היתה נמנעת. ממשיכה הלאה בחייה הרגילים והטובים. היא בחרה לחייך אלי. ואתם כועסים עליה עכשיו. על הבחירה. אולי זאת הבחירה שלי, כשהבנתי לאט שהחיוך שלה, המבויש, מכוון אלי. הבחירה שלי לחייך חזרה. הבחירה שלי לנשק אותה, בסיומו של יום בלתי נגמר, שאם היה ניתן היינו ממשיכות אותו עד עכשיו. יום של התחלה. יום של בחירה מודעת. אתם כועסים על היום הזה, ועל כל אחד שבא אחריו. אז בואו אני אספר לכם משהו הבחירה הזאת, היא לא בחירה קלה. לא בשבילה וגם לא בשבילי. כי גם היא יודעת בדיוק על מה וויתרה. על הנוחות, הקבלה וההרגל שבא מתוך קבלת המרות החברתית. גם היא יודעת בדיוק מה זה אומר, ולפעמים, ברגעים נדירים של פיכחות, אני אראה את הכעס בעיניה, והתסכול. והוויתור הזה, עליכם בעיקר, הוא לא קל. וזאת הבחירה שלה. שבאה מהאהבה. שבאה מתוך הרצון הבלתי מתפשר להרגיש שלמה. ויכולתי לעשות לכם את זה קל. הרבה יותר קל, אם הייתי אומרת לכם שזאת לא בחירה. טיעון מנצח ונכון, שכן מי שחי את חיינו, יודע בעומק הבטן, שזאת לא בחירה. שהבחירה האמיתית היא בין מוות איטי של הנשמה, לבין חיים. וכל עורך דין מתחיל יודע שיש פה הגנה חוקית על מעשים שבאים מתוך הכרח שכזה. אבל אני לא רוצה לעשות לכם ולי את החיים הקלים. כי אני רוצה להאמין, שלפחות ברמה מסוימת זו כן בחירה. בחירה באהבה. בחירה בי. בדיוק כמו שאני בחרתי בה. גם לי הבחירה הזאת לא הייתה קלה. הכאיבו לי בעבר, יותר משהייתי רוצה לזכור. וגם אם הבחירה בנשים נעשתה לפני שנים, הבחירה בה נעשתה רק לפני שנה. וכל צעד לתוך מערכת היחסים הזאת הייתה בחירה. הבחירה להגיד כן למשהי צעירה ולא מנוסה, ולקחת את הסיכון. הבחירה להתאהב עד מעל הראש, אחרי שנשבעתי לעולם לא שוב. הבחירה לראות את כל מה שטהור, ויפה ורגיש מבעד למעטפת הקשוחה והבלתי מתפשרת. הבחירה לתת לה להיכנס למקומות שנצרבו בעבר ונותרו מצולקים. הבחירה להביט בעיניה, אחרי שנה של סערות, ולהבין בלי מילים שהיא העוגן של חיי, ותמיד הייתה, עוד לפני שידעתי את שמה. ועכשיו? עכשיו זאת הבחירה שלכם. אתם יכולים להלעיט את עצמכם בפנטזיות שזהו שלב חולף בשביל שתינו. שאנחנו צעירות ותמימות, והחיים חזקים מאיתנו. אתם יכולים להישאר כעוסים וממורמרים, ולספור את קיצנו לאחור. זאת זכותכם. אבל אל תטעו זאת בחירה. ואתם יכולים לבחור לקחת חלק בחיינו, ולשמוח באהבה שלנו. לפרגן. לצחוק. לראות. החיים שבחרנו לא קלים, זה נכון, אבל הם קשים הרבה יותר עם אויב מבית. וזאת הבחירה שלכם.

נא להמתין... נא להמתין...