הכוהנת הגדולה של הקוויריות

מהי מיניות? מהו מגדר? מה הקשר בין אלה לבין פוליטיקה וזהות חברתית? בספרה "קוויר באופן ביקורתי", עונה ג'ודית באטלר על שאלות אלה ואחרות

ג'ודית באטלר - קוויר באופן ביקורתי. צילום: צילום גולשים, עטיפת הספר.

על השאלה "כיצד הפכת להומוסקסואל / לסבית / טרנסקסואל?" ישיבו רבים מאיתנו, אולי אף בבוז, כי אין כאן עניין למהפך. רבים אף יוסיפו ויאמרו כי גילה של הנטיה המינית כגילו של האדם, שכן הוא נולד לתוכה, והיא נוצקת לתוכו ברגע הוולדו. על פי שיטה זו, מוצא הקוויריות הוא עניין לביולוגים וגנטיקאים, ולא לחוקרי תרבות או פילוסופים. אולם כנגד גישה זו ניצבת תיאוריה נגדית וחדשה יחסית, המצביעה על הבניה חברתית כשורש המיניות, תפיסת המיניות והגדרתה בקהילה.

מישל פוקו, אולי הבולט שבמפתחי התיאוריה אודות ההבניה החברתית, היה מהראשונים לטעון כי ההומוסקסואל "נולד" במסגרת השיח המיני במאה התשע עשרה. על פי תיאוריה זו המיניות הנה תוצר של כוח חברתי - איסורים, "סודות", דיונים ותיוגים; כלומר- הפיכת השיח המיני למערכת של צווים וצווי-נגד, הגדרת הנורמה על מאפייניה - הם שהולידו את התפיסה הנרכשת בנוגע למין- היא המיניות.

על ידי הגדרת הנורמה ההטרוסקסואלית המחמירה, הפכו החריגים ממיניות זו לסוטים, ועם הגדרה זו הוענקו להם, ובעצם הובנו לתוכם, היסטוריה כוזבת, רשימת תכונות, מנהגים ואף תפקוד גופני יחודי. המיניות, איפוא, אינה תפיסה מולדת הנתונה ללחץ החברה, כי אם מעין גולם - יציר כפיו של הכוח החברתי, יציר כפיה של החברה.

"קוויר באופן ביקורתי", הנכתב מתוך השקפה זו, ממוען במידה רבה לדיון שבו צרובות כבר התובנות לעיל על ההבניה החברתית, ועוסק בפענוח וארגון של "זירת הפשע" - השיח עצמו.

התפיסה המנחה את ג'ודית באטלר, כפי שהנחתה את האכסיסטנציאליסטים לפניה, ואף את חלוצי רעיון ההבניה החברתית, היא התפיסה על פיה השיח הנו מערך של משמעויות מוסכמות, שהחזרה עליהן מנציחה ומפתחת אותן, ויוצרת מערכות של משמוע ואסוציאציות המשמשות יסוד למבנה חברתי. הפרטים בחברה "חותמים" על אמנה בלתי כתובה של משמעויות אחידות כתנאי לתקשורת, ותקשורת זו 'מייצרת' פרטים שנולדו לתוכה וספגו את ערכיה כאילו היו ערכים מולדים. אמנה זו, סופה שהיא משמשת צידוק ונימוק לאותה מערכת משמעויות והקשרים.

מעניין במיוחד לקרוא את המאמר תוך הקשה לשיח הישראלי, שהשפה העברית, היוצרת דיכוטומיה ברורה במיוחד בין המינים, היא אבני הבניין שלו. ניצנים של חתירה תחת גידור זה הופכים, דומני, רווחים יותר ויותר. יש כאן, כמובן, המלצה לנשום את רוח המהפיכה בכל פעם שאתה אומר "תנוחי", ואת מקטרת ש"אני עייף"

שיח של ערכים חופשיים

אמנם נכון לומר כי השיח נולד כהגשמה של ערכים חופשיים, ראשוניים של הפרט. אך החזרה על הסמלים המוסכמים הופכת לדפוס, לתבנית; כך הופך הפרט ממגדיר הסמל למוגדר על ידו. כל פעולה שלו היא פעולה שהתוכן, הרעיונות המשתמעים מתוכה ועצם כינונה נולדים מתוך הפרקסיס החברתי ומתפקדים בתוכו.

תפיסה זו היא היפוך של רעיון השיח כפי שרובנו מבינים אותו: השיח אינו תוצר לוואי של פעולה או כלי לביצוע הפעולה: השיח הוא הפעולה, וכאקט "ביצועי", הרי שהוא ההבניה החברתית בפועל. אקטים "ביצועיים" מוכרים ורווחים הם קידוש הנישואין, פסקי דין, כינויי גנאי (שמעתי "הומו" מהיציע הימני?) ומונחים מגדריים. כל הפעולות הללו הן פעולות של חזרה: השופט אינו בורא את החוק אלא מצטט אותו. הורה אינו ממציא ילדה, אלא מצטט את מושגי ה"ילדה" שהובנו לתוכו ומקנה אותם לבתו. ההגדרה העצמית, ה"אני" גופו, הוא מונח שלעולם לא תימצא לו הגדרה מספקת: הוא כלי חיצוני, תג-זיהוי של רשות הדיבור וההזדהות, שהפרט לא יכול לרדת לפשרו, אך לא יוכל גם לתפקד בחברה בלעדיו.

כאשר המדובר הוא בשיח על המיניות, הרי שהגדרתו העצמית של אדם - "אישה", "לסבית", "טרנסקסואל", היא אקט ביצועי שנוקט הפרט, מתוך המשמעויות הנלוות (המוסכמות) של הגדרות אלו, ובתוך הוויה חברתית שמאפשרת לו מרחב תחום, מוגדר ומפורש של הוויה מינית. בדרך זו הופך השיח החברתי את ההתנהגות המינית האנושית למעין ערך מילוני: המיניות הופכת את המין לחלק ממערכת סמלים חברתית, שהזהות המינית היא התוצר שלה, והמין עצמו הוא הצידוק לקיומה. במלים אחרות: המגדר (שהוא ערך נרכש וחברתי) בורא את המיניות ואף את המין עצמו כפי שאנחנו תופסים אותו, ונשען על יציר כפיו-עצמו.

אקט ביצועי "מצליח" הוא כזה שהחזרה עליו מושרשת כה עמוק עד כי אין מבחינים בו כאקט, ומניחים את קיומו כמובן מאליו. נדמה כאילו אין אפשרות ריאלית לצאת נגד הבניה זו, שכן פעולה כנגדה מתרחשת מעצם הנחת קיומה, אך כאן באטלר מסייגת: שינויו של מושג מתרחש לעתים בלא משים. חזרה בלתי מדויקת המובילה לשיבוש היא דוגמא לשינוי כזה, וכמוה גם הפארודיה הקוראת תיגר על התפיסה האימננטית של אותו מושג.

באטלר מציעה את תופעת הדראג כפעולה שאינה שמה לה כמטרה שינוי ערכי, אך בניכוס המאפיינים של ההגדרה "אישה", היא מציגה לראווה את הערכים הנלווים של המגדר, שנטמעו עד שהפכו מובנים מאליהם בתפיסה המינית. ניכוס נוסף העשוי להוביל לשינוי הוא ניכוס של כינוי גנאי המגדיר קבוצה מסוימת, על ידי הקבוצה עצמה. שימוש כזה בכינוי מרוקן ממילא את הגנאי שבכינוי ומבטל את הגידור.

דוגמא לסוג האחרון של ניכוס מביאה באטלר באמצעות כינוי הגנאי - לשעבר "קוויר", שמשמעותו "משונה" או "חריג". זרמים משמעותיים באקטיביזם הקהילתי ובשיח היומיומי ניכסו להם כינוי זה, ש'נולד' כגנאי וכאמצעי תיחום של סטיה, ועשו בו שימוש יומיומי של הגדרה, ופוליטי, כחלק מן המאבק לשוויון זכויות. גם שיבוש זה, לדעת באטלר, אינו נקי מחשד של תודעה- כוזבת, זאת מפני שהוא מניח בחירה והיעדר הקשר למערכות של משמעויות דואליות חברתיות. הנחת האוטונומיה היא יומרנית, אך דומה שבאטלר מברכת עליה מעט, שכן רק באמצעות כלים פוליטיים כאלו ניתן להתמודד עם מערכות פוליטיות חברתיות המעוגנות בנורמה. מסיבה זו, הפיכת השיח הקווירי לנורמטיווי היא נאיבית במקצת:

האידאל הבאטלרי הוא זהות מינית שאינה מעוגנת בדבר, אף לא בעצמה (או בהגדרתה כזהות). שיח קווירי היוצא מתוך התפיסות הקודמות (למשל, יציאה מן הארון, שהוא תוצר של הבניה הטרוסקסואלית) דינו כדין הכשלה עצמית, שהיא צידוק לתפיסות הקודמות.

פוליטיקה או מגדר?

מה הטעם בשיח על מגדר, אם כן, אם דומה שאין טעם לא בשיח המלאכותי ולא בהגדרות שערכן פוליטי? על פי באטלר, יש ערך לשימוש במוסכמות כגון מגדר ופוליטיזציה של מיניות, כל עוד הם בגדר מילון המאפשר הישגיות בזירה החברתית. רוצה לומר:חובה עלינו להשתמש בהגדרתנו כמגדר וכקבוצה למען קידום מטרות פוליטיות והשגת שוויון, כי הם האמצעי היעיל ביותר למאבק כנגד פרקטיקות מדכאות. אך בד בבד עלינו לזכור שאלו הם סמלים בלבד, נעדרי תוכן ממשי, שאינם מעידים דבר וחצי דבר על ה"אני" העומד מאחוריהם.

מהשגותיה של באטלר על ההמשגה וההבניה החברתית עשוי להשתמע שהגדרתנו העצמית, ובכללה המגדר, היא לדעתה אוסף של מיתוסים כוזבים וחלולים, אך יש לזכור ששיטתה לוקחת בחשבון את היותו של ה'אני' בנין הנבנה בהכרח על אותן פרקטיקות חברתיות, שאין באפשרותו לפעול מחוצה להן. אף על פי כן, היא טוענת, רבות מהגדרות אלו הן תלויות- הקשר, וניתנות להפקעה. ילדה שלא תגדל אל תוך פירוט הערך "ילדה" בחברה המודרנית, לא תחסר את היותה "ילדה". גם כינונו של מושג כ"קווירי" אינו בלתי- תלוי: היותו של הקוויר א- נורמטיבי (לא נורמטיבי) אינה בהכרח מעידה על היותו אנטי- נורמטיבי (ההיפך מהנורמה, או חותר תחתיה). חזרה על מערכת סמלים "קווירית" עשויה להנציח את המערכת ההטרוסקסואלית המקובלת, או לצטט אותה על מנת להפוך את משמעותה ולהתנגד לה. היפוך המשמעות עשוי להתפס כתיאטרלי, במידה שהוא מקצין את חיקוי המשמעות המקורית, בה במידה שהוא מקצין את התנגדותו לה.

עמדתה של באטלר בנוגע להתנגדות התיאטרלית שונה מזו הפופולרית בפלגים רבים בקהילה: לתפיסתה, התנגדות המשלבת בתוכה את הפוליטי והתיאטרלי (שמעתי "מצעד" ביציע שמאל?) היא פרודוקטיבית יותר מזו המתעקשת להפריד בין שני התחומים לחלוטין. פרודוקטיביות זו מתבטאת, בין השאר, בהגברת המודעות לאחריותה של המדינה בנושאים כמו איידס וזכויות, ובהווצרה של היסטוריה לגיטימית, המהווה צידוק למאבק.

ומה בין דיבורים ומעשים? באטלר מצביעה על קשר הדוק בין התנגדות והקצנה תיאטרליים לכינון קהילה המשמשת משענת לחבריה: דרך ביטול הכוח המיתי של המשפחה המסורתית נפתח פתח לכינון מבנים אלטרנטיביים - משפחתיים וקהילתיים, המנסחים מחדש מערכות יחסים וקשרים בין-אנושיים. כינון מחודש כזה עשוי ליסד אורגניזם תומך ויחודי, סימולטנית לקהילה המסורתית, שיהווה תמונת מראה ובסיס להתפתחות לחברה כולה. כל זה בתנאי שנזכור, כמובן, שהסיסמאות שלנו היום הן השיבושים של העתיד.

"קוויר באופן ביקורתי" מאת ג'ודית באטלר * הוצאת "רסלינג", שנת 2001 * תרגום: דפנה רז * 75 עמ', כריכה רכה * מחיר מומלץ לצרכן: 48.00 ש"ח 

נא להמתין... נא להמתין...