הגיגים על סליחות

לילך סבורה שהתנצלות היא מעשה אגואיסטי, ואינה משרתת את מטרתה הראשונית. היא מסבירה מחשבה זו, ותוך כדי כך, גם מתנצלת

התנצלות היא דבר אגואיסטי. פישיזם. יש לי כאלה לאחרונה. אבל ככל שחשבתי על זה, המסקנה נותרה בעינה. בבסיס הרעיון עומדת המחשבה שהתנצלות, למעשה, משרתת בעיקר את האינטרס האישי של המבצע אותה. משהו בסגנון כן, אני בת זונה אגואיסטית, אבל אני רוצה שתאהבו אותי בכל זאת. ההתנצלות עצמה, בעיקר אם היא נעשית זמן ניכר לאחר הפגיעה, ובלי הקשר אפקטיבי לא תעזור בכלום לצד שנפגע. היא רק תוציא לו את הרוח מהמפרשים. וזה, לטעמי, אגואיסטי למדי. אני לא מדברת על התנצלות פולנית. גם זו התנצלות אינטרסנטית, אבל מסוג אחר לחלוטין. התנצלות פולנית נועדה לגרום לצד הפוגע להרגיש הרבה יותר גרוע ממה שהרגיש אחרי שפגע, והיא תמיד ניתנת על ידי הצד הפולני הנפגע. התנצלות זו נועדה להראות לצד הפוגע עד כמה הוא חרא שאפילו להתנצל הוא לא יודע. פולניה מומחית תביא את העניין לרמת "הקדוש המעונה". משהו בסגנון סליחה שגרמתי לך לפגוע בי, להתעלם ממני ומהתחושות שלי ולהיות בנאדם חרא, כי בלעדיי, אולי לא היית יודעת את זה. ובכלל אני בנאדם יותר גדול ממך, רק שתדעי (הדרך היחידה להתמודד עם התנצלות פולנית, אגב, היא לשחק אותה מטומטמת ולהגיד "סלחתי". זה מבלבל אותן נורא, את הפולניות, כשלא עונים להן בפולנית). אבל אני לא מדברת על התנצלות כזאת. אני מדברת על התנצלות מהסוג הרגיל. אולי אפילו מהסוג האמיתי. נניח פגעתם. חטאתם. עשיתם טעות. הכאבתם. עכשיו, כשהבנתם את זה, אתם רוצים להתנצל. למה בעצם? אם הפגיעה הייתה עמוקה ומשמעותית, מה תיתן ההתנצלות שלכם, חוץ מלתת לכם להרגיש יותר טוב עם עצמכם? לא סתם במרבית הדתות מחייבים אדם לסלוח, אם סליחה כזאת מתבקשת. כי בלי המחויבות הדתית והחברתית, מרבית אוכלוסיית כדור הארץ היתה אומרת למתנצל המצוי לך תחפש את החברים שלך במקום אחר. לא רוצה לסלוח. לא רוצה להפסיק לכאוב, או לשנוא או לכעוס. את זה הרווחתי ביושר, ואף אחד לא יקח לי את זה. וזהו. והאמת, זה לא ממש חשוב אם התכוונתם לפגוע או לא. זה לא חשוב אם הייתם במצב קשה, או עצמתם עיניים או באמת האמנתם בצדקת דרככם. פגעתם וזהו. נגמר. ובצד השני של המתרס יש מישהו שכואב לו עכשיו. ואת זה שום התנצלות או הסברים לא ישנו. באחד מהפרקים ביומני רשמתי שרחמים עצמיים הם מפלטו האחרון של הנבל. פישיזם בפני עצמו, לטעמי, ועדיין נכון. אז למה אני אומרת את כל זה? כי קשה לי לחיות עם הפישיזמים של עצמי. ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני בנאדם טוב (כי ככה טוענת בתוקף אדי הפסנתרנית) או בגלל שאני חייבת שיאהבו אותי כל הזמן (כי אני טוענת שכנות בכתיבה היא דבר הכרחי, אפילו כשהיא כל כך לא מחמיאה), אבל קשה לי עם העניין הזה. שאין באמת דרך לפתור כאב שגרמתי בעבר. ושיש סיכוי די טוב שאני עוד אפגע בעתיד. אדי הפסנתרנית שהיא גם עובדת אדמה לשעבר אמרה לי שגם חקלאי שורף, עוקר והופך את האדמה לפני שהוא שותל משהו חדש. שאין דרך להצמיח משהו טוב ובריא בלי זה. ובחיים זה אותו הדבר ממש. אבל כמה זה בריא לקבל עצות מקיבוצניקית שמוציאה היום משכורת חודשית על משקפי שמש? אפילו אם היא נשמה טהורה. בעיה. ליהודים יש את תקופת הסליחות. לקתולים יש סידור יותר גמיש מבחינה קלנדרית, שכולל תא וידוי וכמה הייל מרי'ס. אפילו למתמכרים למיניהם יש את תוכנית 12 השלבים שכוללת שלב מטריד וקומי לפרקים של המון התנצלויות. ואני? אצלי זה תקוע בגרון. יהודיה אני מקסימום במובן הלאומי של העניין, הקתולים מפחידים אותי וההתמכרות היחידה שלי היא לתוכניות גמילה שונות. הכוח העליון היחיד שאני מכירה בו באופן מלא הוא האהבה, וכמאמינה אדוקה בה, חטאתי לה לא מעט. ובאותה דת מעוותת, אין בקשות סליחה. זה לא שאני לא יודעת לבקש סליחה. אני עושה את זה כמעט אוטומטית, אם צריך וגם אם לא, סתם ליתר בטחון. אין פה בעיה של כבוד עצמי, וגם לא סוג משוכלל של גאווה. אני פשוט לא מאמינה בהן. בעיקר כשרגש מעורב, ולא סתם כללי נימוס. אני באמת מאמינה שאם הכאבתי, מילים לא יתקנו את זה, הן רק יגרמו לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. ואני לא רוצה להרגיש יותר טוב עם עצמי אם הכאבתי. סוג של הלקאה עצמית, אני מניחה. וזאת אולי הסיבה שאני לוקחת כל כך קשה כשאומרים לי שהכאבתי. כי מבחינתי בזה מסתיים העניין. אין כפרות ואין סליחות. ועד שלא ימציאו מכונת זמן שתיקח אותי אחורה, אני תקועה. הכל הוגן באהבה ומלחמה, כך טוענים, ואני, שלא חזקה כל כך במלחמות, השארתי לא מעט חללים באהבה. וכל משפטי המחץ או הדיבורים החקלאיים על היתרונות שבאדמה חרוכה לא ישנו את זה. לא ישנו את העובדה שלא ראיתי את מי שעמד מולי. שניצלתי, גם אם לא ידעתי. ושנאמרו דברים שאני לא יכולה לקחת חזרה. וכאן אולי שורש הבעיה. מילים הן מקצוע שלי. והתחביב. והאובססיה. הן גם המכשלה הגדולה ביותר שלי. אני אוהבת מילים. הן זורמות ונוגעות ויוצרות מציאות אחרת. אני שונאת מילים. הן מגבילות ומוגבלות ויוצרות מציאות אחרת. אמא שלי מספרת שדיברתי לפני שעמדתי, קראתי לפני שהלכתי, ועוד לפני שמרבית בני גילי התחילו להביע את עצמם למדתי גם מתי לשתוק. אולי צריך ללמוד לשתוק גם באהבה. אולי, בניגוד לכל המגזינים, עודף התקשורת הוא זה שמסבך אותי בכל פעם מחדש. אולי זאת העובדה שבאהבה כל דבר שרץ לי בראש יוצא החוצה בשנייה שהוא עולה. בלי מחשבה על השלכות, או תוצאות. ואולי זה קצת מוזר שדווקא וויקינגית בת 24 היא זו שלימדה אותי את הכוח שיש בלומר מעט ולעשות הרבה. את העוצמה שיש למילים שנאמרות אחרי דיון פנימי מעמיק. הסטטיסטיקה אומרת שאני עוד אפגע. שיהיו רגעים בהם לא אצליח לחשוב כמה צעדים קדימה, ואכאיב. יהיו פעמים שההרגל שלי, להגיד הכל ועכשיו, יחזור לרדוף אותי. אבל אני לומדת כל הזמן. והנה ביקשתי סליחה בלי לבקש סליחה. גם זה סוג של כישרון.

נא להמתין... נא להמתין...