להתחיל מחדש?

ההארד-דיסק נהרס, ולילך מהרהרת האם מוטב להותיר את העבר מאחור, או אולי כדאי לשמור עליו מבלי שתהיינה לו השלכות מגבילות

לאחרונה נאלצתי להתמודד עם אירוע טראומטי ורב השלכות, הידוע גם בכינויו המקצועי קריסתו של ההארד דיסק. מי מאתנו שמחובר באופן נפשי עמוק לדיסק הקשיח במחשבו האישי, מכיר את הסיטואציה מעוררת החלחלה. לרוב היא מכה ללא כל התרעה מוקדמת. ערב רגוע, קפה שרק עכשיו הכנתם וסיגריה שזה עתה הדלקתם, יחד עם הלחיצה האגבית הזאת על קופסת הקסם. אתם מתמקמים על הכיסא המשופשף ומרימים מבט אדיש, ואז זה קורה. המסך השחור ממאן להתחלף ובמקומו מגיעה הודעה מדאיגה בלעז. מי מכם שגם מבין מעט במלל הטכני, יודע כבר באותו הרגע שזה נגמר. מי מכם שמבטיח לעצמו לעשות גיבויים לפחות אחת לשבוע, החל מהשבוע הבא מבין גם שזה לא יחזור עוד לעולם. כמעט כל עברי היה טמון בחריציו העייפים של הדיסק הקשיח הזה. חלקי טורים שטרם השלמתי. סיפורים קצרים שנכתבו למגרה הוירטואלית שלי. פרקי יומן שמעולם לא התמדתי בכתיבתו. תמונות. שירים. פרקים של סקס והעיר הגדולה. הכל אבד. אפילו חיבוקה של הוויקינגית לא יכול היה לעצור את הדמעות. שלושה ימי אבל מאוחר יותר אני שבה הביתה עם דיסק קשיח חדש במחשבי, ודיסק צנוע ויחיד המאחסן בתוכו את המעט שניתן היה להציל מהריסותיו של הקודם. הפעלה ראשונה, והמבט המלנכולי מעט מתחלף בחיוך מהוסס. הכל אבד, אולי, אך המחשב מגלה זריזות מרשימה שלא הפגין כבר שנים. תוכנות עולות במהירות הבזק ואפילו החיבור לאינטרנט מסביר פנים בהרבה. גם הדסק-טופ הבתולי מעלה חיוך על פני, שהרי ממילא את מירב התוכנות אוכל להשיג בקלות, והמיותרות אלה שישבו שם כבר שנים כאבנים שאין להן הופכין אינן עוד. כעת אוכל להתקין רק את מה שאני באמת צריכה, ולא אדרש להתבונן במסך עמוס קיצורי דרך עלומים ומיותרים. התחלה חדשה. דו אובר. טבולה ראסה. והעבר? הרי ממילא מעולם לא חזרתי להשלים טור שזנחתי. ומעולם לא חזרתי לקרוא סיפור שכתבתי רק למגירה. והשירים שהתנגנו באופן קבע ברקע כתיבתי כבר נמאסו עלי מזמן, והגיע הזמן להחליפם. אם להשתמש במלותיה של כפילתי החטובה וחובבת הנעליים הניו יורקרית לא יכולתי שלא לתהות, האם ערכו הסנטימנטלי של עברנו באמת מוצדק או רק מאט ומגביל אותנו? האם לא היה עדיף לכולנו לעבור פירמוט אחת לכמה זמן, רק כדי לנקות את השטח? או שהעבר שלנו, שמאט אותנו, גם חיוני לקיומנו היום-יומי והופך אותו לקל יותר להבנה ותפעול? והאם יש דרך לשמור על העבר שלנו, מבלי השלכותיו המגבילות? *** בימי קדם, וגם היום בפלגי אוכלוסייה לא מעטים זוגות שהתחתנו היו נטולי כל עבר. הזוג הגיע לחייו המשותפים ללא כל שלדים בארון. ללא אהבות נכזבות, כאבים ורגעי שמחה אשר אינם שייכים לאדם עמו יבלו את שארית חייהם. הרעיון שעמד מאחורי הסידור, כך נראה, נבע, בין היתר, מהמחשבה שעבר שאינו משותף, יכשיל עתיד שכזה. אלא שאנחנו חיים בעידן אחר, וכך קרה שבשבוע האחרון, ובאופן מתואם למדי, חזר גם עברי, וגם עברה של הוויקינגית לביקור חטוף ומעורר מחשבה (אצלי בעיקר את הוויקינגית שלי מאוד קשה לגרור להגיגים חסרי רלוונטיות לחיים). אצל הוויקינגית זה היה חזרתה מחו"ל של מי שהיום היא אחת מחברותיה הטובות, ובעבר הייתה מושא התעניינות ספק רומנטית ולא ממומשת. אצלי זה היה שיחת טלפון של מי שהיום אין לה כל חלק בחיי, ובעבר היתה... משהו קצת קשה להגדרה. שובן של הפסאודו-אקסיות. בקרוב בקולנוע הקרוב אליכם. אצל הוויקינגית זה נגמר בארוחת ערב משותפת ונעימה עם הפסאודו, בני משפחתה, ואורז בקארי משובח במיוחד. אצלי זה נגמר ב... משהו קצת קשה להגדרה. אתם חשים בתבנית נרקמת? לא נדמה לכם. היפה שלי ואני באות מאסכולות הפוכות לחלוטין. ובעוד היא יכולה להיות בקשר ידידותי עם כל אחד ואחת מהאנשים בעברה הרומנטי (והפסאודו-רומנטי, לענייננו), מבלי שהדבר יטריד את שלוותה או שלוותם לרגע, אני מעולם לא קיבלתי את ההזדמנות. הנשים בעברי מסרבות, בעיקשות מעוררת תמיהה, להיות איתי בקשר כלשהו. חלקן אמרו זאת במילים מפורשות, חלקן שלחו מסר דרך מכרים, וחלקן פשוט נמנעו מכל מגע. אפילו סינדרלה, שזרקה אותי אחרי שלוש שנים תוך הרעפת שבחים על תכונותיי המשובחות הרבות נעלמה לעבר השקיעה מבלי להשאיר סימן. הסיבות שניתנו היו רבות ומגוונות, ונעו בין כואב לי מדי להיזכר בך, ועד את בת זונה ואם אני לא אראה אותך לעולם, זה יהיה מוקדם מדי. וכך קרה, שמעולם לא נאלצתי להתמודד עם השאלה מה קורה לאהבה שמתה? ובעוד שאהבותיה המתות של הוויקינגית חזרו לחייה בגלגולן החדש כידידויות קרובות יותר או פחות האהבות המתות שלי הלכו, אני מקווה, לעולם שכולו טוב. לראיה, כך האמנתי, רק מעטות מרוחותיהן חזרו לרדוף אותי. ואז הגיעה השיחה. שיחה מהסוג שמותיר אותך עם סימן שאלה ענק על המצח. שיחה שהכריחה אותי לחשוב על השאלה ממנה נמנעתי זמן כה רב. תמיד שאלתי את עצמי מה נותר אצלי מעולם לא שאלתי מה הותרתי אחרי. זה מעולם לא היה רלוונטי. אני באמת האמנתי כי מיד עם סיומו של קשר, ולאחר תקופת האבל, יש לעבור פירמוט רגשי ולהתחיל מחדש. האמונה הזו נבעה, בין השאר, מהמציאות שלא אפשרה לי כל קשר אמיתי עם הנשים בעברי, אך גם מתוך המחשבה שהעבר עלול לפגוע במערכת ההפעלה שלי ולהאט את לידתו וצמיחתו של הקשר החדש. איפשהו בין ארוחת הערב המשותפת עם הפסאודו של הוויקינגית, לשיחה עם הפסאודו שלי, זה הכה בי חבל שלא עשיתי גיבוי. פתאום התגעגעתי לעבר שלי קצת. לראשונה, העציבה העובדה שלא שמרתי עותק (או קשר לצורך העניין). שהייתי עסוקה מדי ביתרונותיו של הפירמוט, עד שלא למדתי מקריסה אחת לשנייה, לגבות את העבר. לשמור אותו בעטיפות מסומנות על המדף, מספיק רחוק מהמקום שיפגום בפעולתו היעילה של ההארד-לב שלי. מקום שהיה מאפשר לי, לעיתים, להכניסו לדרייב המתאים וללמוד ממנו. ליהנות ממנו. התעצבתי על שלא למדתי להפוך את העבר שלי להווה אחר. על שלא השכלתי לקחת את כל הטוב מתוך האהבות שהיו לי, ולהותיר מאחור את מה שלא התאים. התעצבתי על שמעולם לא נתנו לי הזדמנות. ואולי גם קצת על זה שפחדתי שיהיה בהן משהו שיפגום באהבתי הנוכחית. ושמחתי קצת על שקיבלתי סוף סוף הזדמנות לעשות גיבוי, לפחות אחד. כי בעוד שאני מביטה על אצבעותיי שנעות על המקלדת, כשעל אחת מהן מתנוססת טבעת זהב חדשה שקיבלתי רק אתמול, ונזכרת ביפה שלי, כורעת ברך מול חבריי הטובים בעולם, ומבקשת ממני לבלות עמה שאת שארית חייה הבנתי שאין דבר בעולם שיכול לפגום בנו. אין דבר בעולם שיכול להאט או לסרבל את ההארד-לב שלי שכמעט מתפוצץ מאהבה. *** אגב, אם טרם הבנתם, אני מתחתנת (*חיוך מטומטם*). תגידו מזל-טוב.

נא להמתין... נא להמתין...