החתונה

לילך מסבירה מדוע היא בוחרת להתחתן עם בת הזוג שלה, ומספרת על החתונה אותה היא מתכננת. פרק הפרידה של "שלושים פלוס"

כבר חודש שאני מסתובבת עם משפט אחד בראש. הוא לא מניח לי לרגע. וגם ברגעים הכי לא צפויים, באמצע דיון בבית משפט או בישיבה עם עד כזה או אחר, הוא עולה בי. "מה לעזאזל???". אם להיות כנים לחלוטין, המשפט נאמר בראשי בלעז, ובניסוח עדין הרבה פחות, אבל אתם יכולים לתאר בנפשכם את רוח הדברים.

מה לעזאזל הם רוצים ממני?

וכשאני אומרת "הם" אני מחברת יחדיו אינספור פרטים וקבוצות, שמאז שנודע להם על חתונתי הקרבה ובאה, לא מפסיקים לעקם את פרצופם, מי בפני ומי מאחורי גבי.

ווידוי קטן. אני אוהבת חתונות. אהבתי אותן מאז שהייתי קטנה, ומאחר שבמשפחתי עשו להם המבוגרים מנהג לעבור אותן לפחות פעמיים, אני זכיתי במנה הגונה. חגי ישראל לא תמיד דיברו אלי. כילדה לא באמת הבנתי את הצורך לחגוג מאורעות מלפני 2000 שנה על ידי אכילת מזון שלא הייתי נותנת לחבורת חתולי הרחוב בשכונה שלי. אבל לחגוג אהבה נראה לי ברור ומתבקש. יום חג לאהבה נראה לי אמיתי נכון ונגיש הרבה יותר מחגיגה סביב מוצרי חלב.

אלא שכשבגרתי והבנתי שאת האהבה שלי אני לא אוכל לחגוג כמו כולם, פיתחתי שנאה עמוקה כלפי האירוע. השנאה הייתה מלאכותית, כמובן, ונבעה מהתחושה הכל כך מוכרת לכולנו שהשאירו אותנו בחוץ אז שוברים את הכלים ולא משחקים. סירבתי להצטרף לחתונות שלא היה למתחתנים בהם קשר עמוק ומשמעותי בחיי. האירוע עצמו הפך עבורי מכעיס יותר מכל דבר אחר, וגם כאשר בחרתי להגיע לכזה הייתי מבלה את מרבית הערב בפריסת משנתי הצינית.

אלא שיש גבול גם ליכולת שלי להדחיק, ובהגיעי לגיל מסוים התחלתי להבין את מקור הציניות. ועם ההכרה באה לה גם ההחלטה. כי אצלי במשפחה יש משפט ידוע

Dont get mad, get even.

ומאז יש לי חלום. חלום של חתונה. לא, אני לא רוצה שמלת קצפת לבנה או רב שממלמל ברכות שאין להן כל קשר לחיים. אני רוצה חתונה אמיתית. כזאת שכל מטרתה היא לחגוג את האהבה. חתונה שבה יתכנסו האנשים הקרובים בחיי ובחיי אהובתי וישמחו אתנו בשמחתנו, על שמצאנו האחת את השנייה ובחרנו להקים בית בישראל.

בסיסי לא?

אז זהו, מסתבר שלא.

כשירדה הוויקינגית שלי על ברך והציעה לי טבעת, ידעתי בלבי שהגעתי למנוחה ולנחלה בחיי. שלאחר לא מעט נפילות ופיתולים, מצאתי לי בית. קשה להסביר את השלווה שנחתה עלי מאותו הרגע, וייתכן שרק האנשים הקרובים אלי ביותר, שמכירים את ההיסטוריה שלי, יודעים את המשמעות האמיתית של העניין עבורי. אלא שהחתונה היא משהו אחר. אין לה כל קשר לרמת האהבה שלי לוויקינגית או למהות הקשר בינינו. החתונה היא, כאמור, אירוע. הא ותו לא. אז למה אירוע כל כך טריוויאלי לכל כך הרבה אנשים אחרים, מעורר כל כך הרבה אנטגוניזם כשהמדובר בי ובאישתי לעתיד?

אז חשבתי לנצל את הבמה הזאת, בפעם האחרונה לסיבוב זה, על מנת לרכז את תשובותיי לכל השאלות, המענות והטענות שהוטחו בי בחודש האחרון.

"למה את צריכה את זה?"

אולי התגובה הנפוצה והמרגיזה ביותר. כי השאלה הזאת טומנת בחובה את ההומופוביה הסמויה של כל אותם 'מקבלים על תנאי'. היינו, אנחנו מקבלים אותך ואת דרך החיים שלך, כל עוד את מבינה שמה שאת עושה זה לא בסדר, ולא צריך לנפנף בזה.

לכם, חברים, יש לי תשובה אחת בלבד למה לא?

אני מאוהבת, ואני רוצה לחגוג את זה עם האנשים שאוהבים אותי. וכן, אני יודעת ש... "גם הרבה זוגות רגילים כבר לא מתחתנים..." אבל להם יש את הבחירה, וגם אני רוצה אותה. ואני בחרתי להתחתן. ובדיוק כמו שאתם לא שואלים את אותו זוג "רגיל" למה הם צריכים את זה, אל תשאלו אותי. כי ככה בחרתי. לא מתאים לכם? אל תבואו. נמאס לי להתנצל על האהבה שלי. הגיע הזמן שתבינו השקפת העולם שלי היא שהאהבה שלי טובה בדיוק כמו כל אהבה אחרת, לא פחות ולא יותר. וכך גם אני פועלת.

"אבל אין לזה שום משמעות..."

איזה משמעות אתם רוצים? משמעות חוקית? יש. נכון, נראה שבעתיד הקרוב לא אוכל להירשם כ"נשואה" במשרד הפנים, אבל הוויקינגית שלי, שתחייה, היא אזרחית שוודית, ועם בוא החורף אנו נינשא באופן חוקי בשוודיה. נו, זה עושה את זה יותר אמיתי? מה חסר?

משמעות חברתית אתם מחפשים? זה כבר תלוי בכם.

אם אתם מאמינים ששתי נשים אינן יוצרות משפחה, אז גם עוד אלף מסמכים לא ישנו את זה.

"אתן נכנעות לחברה הסטרייטית..."

את התגובה הזאת, כפי שאתם יכולים לנחש, ספגתי דווקא מתוך הקהילה. גיס חמישי שכזה.

חברים (או במקרה הזה, חברות) מה??? נכנעות לחברה הסטרייטית??? לא יודעת מה אתכן, אבל אני חלק מ"החברה הסטרייטית" הזאת. אז אולי זה עושה אותי לסבית רעה, אבל אני רואה את עצמי כחלק מקולקטיב גדול יותר מזה של הקהילה ההומו-לסבית. ומה לעזאזל כל כך סטרייטי ברצון שלי לחגוג את אהבתי ליפה שלי? מה סטרייטי ברצון לעמוד מול חבריי ומשפחתי ולהצהיר על אהבתי? האם בהכרח, כחברה בקהילה, אני חייבת לדחות מעלי כל מסורת סטרייטית? אז גם ילדים זה רע? ומה עם כדורגל בשבת? לא, כי אם זה אומר שאני צריכה לוותר על כל זה, אני רוצה לחתום וויתור. רציני. עד מכבי חיפה, אני אומרת.

"איך נסביר לילדים?"

איך שהסברתם להם עד היום.

אלוהים אדירים, מה קורה לאנשים?! חבר'ה, או שאתם רוצים לחנך את הילדים שלכם שיש כל מיני סוגים של אהבה, וכולם טובים וכשרים או שאתם רוצים לחנך אותם שלא. זה לא תלוי בי, זה תלוי בכם. ילד יקבל את הדברים בטבעיות שהם יוצגו. תאמינו לי, אני מדברת מניסיון. אז תפסיקו לנפנף במונח הזה "ילדים" כמו בכרטיס "צא מהכלא" במונופול.

ואם אתם לא רוצים לחשוף אותם לאהבה המזיקה שלי, או שאתם חושבים שהיא מדבקת - אז אל תבואו. איפה הבעיה?!

ומה לעזאזל אתם רוצים ממני?


אז נכון, לא כולם כאלה. אם להיות כנים, הם אפילו מיעוט. אפילו הוריי, מי שהתקשו כל כך הרבה שנים להשלים עם רוע הגזירה, עומדים היום בגאווה רבה אל מול כל המלעיזים ותומכים בי, בזוגיות שלי ובאירוע המתקרב באומץ מחמם לב. אבל לפעמים אני תוהה מתי אני אצטרך להפסיק להלחם על כל דבר בסיסי בחיי. ומתי אנשים נאורים לכאורה יפסיקו להפתיע אותי באטימות שלהם.

ובינתיים אני מתנחמת באחיינית שלי, בת ה- 7, שכבר הודיעה לי שהיא רוצה ללבוש שמלה כמו שלי בחתונה, והיא גם דורשת תפקיד מרכזי באירוע. ונראה לכם שהיא לא תקבל?


***

זהו, לצערי, הטור האחרון שלי לעתיד הקרוב. מחויבויות שונות שלקחתי על עצמי הותירו אותי עם מעט מאוד זמן לכתיבה. אז תודה לכל מי שנתן לי במה ומקום לפרוק את הגיגיי, ותודה לקוראיי הנאמנים (כל השלושה...), שתמיד ידעו לפרגן (אם בפומבי ואם באופן אישי), גם כשממש לא הגיע לי.

לילך.

נא להמתין... נא להמתין...