רומן בצלו של המוות

המוות מאוד נוכח ב-"בצלו", ספרה של לילך גליל. למשל עמית, ביסקסואל שחושב שהוא צריך לבחור בין דוידי לרונה - "אחרת מישהו ימות כאן"

הספרים של לילך גליל, ובמיוחד הרומנים שבהם ("בית. אהבה" ולפניו "רואה את הקולות"), הם תמיד מעוררי השראה עבורי. הכתיבה שלה קולחת, חזקה ורגשית, בלי להיות רגשנית. כתיבה תל אביבית כל כך, כמו שזו של ג'יימס ג'ויס היא דבלינאית, כמו שהרומנים של וירג'יניה וולף יכולים להתקיים רק באנגליה. היא גורמת לי לרצות לחזור אל כל ההתחלות והרעיונות, הסיפורים שלא סיימתי, הרומן שעדיין בכתובים. יש משהו בכתיבה שלה שמתחבר ישר לכתיבה שלי, מין דיאלוג - לא בין סופרות, אלא בין מקורות השראה, סגנונות כתיבה.

כך גם בספרה "בצלו" (הוצאת "מטר"). גליל לוקחת בספר הזה את הדמויות שלה ונותנת להן את זכות הדיבור. הן אלה שטוות את העלילה, כל אחת בתורה מספרת את הסיפור שלה ומקדמת את העלילה בעוד צעד, עוד קפיצה, עוד אנקה, עוד הזיה. יש לכל אחת גוף משלה ושפה משלה, ולפעמים זוכים הקוראים להצצה אל השתקפותה של דמות אחת בעיני השנייה.

הדמות המרכזית בסיפור היא אולי רונה. אולי, כי לא היא זו שמחברת את כל הדמויות זו לזו, אבל היא כוח חזק ומניע בעלילה. למי שרק מתחיל לקרוא את הסיפור זה נשמע מוזר, כי בעמודים הראשונים – רונה כמעט שלא חיה, מחוברת לשמלת שבלולים שמגדירה אותה מבחוץ, לחיים של אנשים אחרים שהיא רואה מבעד לפריימים-חלונות בבית הסמוך, לעמית, בן הזוג שלה, שאולי יבוא ואולי לא יבוא. היא אנורקטית, מפלרטטת עם המוות, שבצלו חי כל הרומן הזה. ועל אף כל זאת - היא דמות ממשית עד מאוד, אחת שאני מרגישה שאני מכירה היטב. כשאני מסתובבת בתל אביב, אני כמעט מתפתה להציץ בבתי הקפה שליד כיכר מסריק - אולי אפגוש שם את רונה, מכרסמת קצה עט או מוצצת קווצת שיער, השיער הזה שמכסה לה את הפנים. רונה התלושה, המנותקת, שכמו איה מ-"בית. אהבה", הרומן הקודם של לילך גליל, הולכת ומתעוררת ולובשת חיים וכוח.

לעמית יש גוף, אבל אנחנו נתקלים בו מעט מאוד. עמית אוהב אותה, הוא רוצה שתעשה לו ילד. אבל איך הם יעשו עוד חיים, עוד גוף, כשהם, כך נדמה, מתאיינים? עמית חסר מנוחה, נע בין רונה לבין דוידי, אהובו. דוידי זה הוא האלמן של ארז, חברה הטוב, והמת, של רונה. רונה יודעת שיש אהוב, אבל לא יודעת מי הוא. עמית אוהב את שניהם. "אני עוצם עיניים", הוא אומר בעמוד 42, "ומרגיש את זה ברור - איך אני אוהב אותה, איך אני רוצה אותו. עובדה שזה אפשרי". באותו עמוד הוא משכנע את עצמו שהוא "צריך לבחור, כי אחרת - מישהו ימות כאן". "צריך לבחור" אלה מילותיו של ארז המת. מילים דומות הכניסו אותי לארון, בתקופה החשוכה ביותר של חיי, לפני למעלה מחמש עשרה שנים.

רונה, עמוד 49: "ארז היה אומר שאין דבר כזה ביסקסואלים, הוא אמר את זה עוד לפני שעמית ואני הפכנו לזוג... אם אין דבר כזה ביסקסואלים, תראו את רונה שפירא מדשדשת בתוכו והופכת אותו לאין נוכח מתמיד". מהו הארון אם לא "אין נוכח מתמיד", השתקה עצמית, ושתיקה? וכמו בסיסמה של אקט-אפ - שתיקה שווה מוות. השתיקה, ההשתקה, ההחבאה, הן דמויות חשובות ומובילות ברומן הזה, לא פחות מהדמויות הממשיות. דוידי לוחץ על פיו של עמית כשהם עושים אהבה, אבל לא מצליח להשתיק את הנאקה שפורצת ממנו. הנאקות האלה מסייטות את לילותיה של טוניה, ניצולת שואה שמנסה לשכוח את מה שהיה שם, לחיות בבית שצריך למרק ממנו כל שינוי אפשרי באקונומיקה ובמטלית. היא רוצה להמשיך לבשל עוד ועוד לנכדה, עידן, את הקציצות ואת המרק שלה. עידן הוא הדמות הצעירה ביותר בספר, והיא זו שמחברת בין כולן, שבעצם מובילה את הדמויות אל החיים, אל מחוץ לצלו הקודר, הפולשני, של המוות.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...