צילום: Angelo DeSantis,Flickr

סודות מהקבינה

נראה שמלבד עבודה בזרועות הבטחון או המודיעין, דווקא עבודת הדיילות נתפסת כדבר המסתורי והקוסם ביותר בעולם. יונתן בר חושף את השאלות הנפוצות ביותר שנוסעים שואלים, בהצצה אל חייו של דייל גאה

מה יש מאחורי הווילון? דייל עם ריר זולג בתנוחה עוברית מעוותת. צילום: Matt @ PEK, Flickr.

נראה שמלבד עבודה בזרועות הבטחון או המודיעין, דווקא עבודת הדיילות נתפסת כדבר המסתורי והקוסם ביותר בעולם. לפחות כך זה נראה מבעד לעיניים של הנוסעים שלנו, שעוקבים אחרי כל תנועה שאנחנו עושים במטוס, ומקשיבים לכל מילה שאנחנו אומרים אחד לשני (אבל לרוב לא מקשיבים למילה שאנחנו אומרים להם, אבל זה בסדר, אני אמזוג לעצמי קפה לבד בחושך).

איכשהו, נראה שכל הדברים שמטרידים את הנוסעים שלנו, מטרידים אותם באופן אישי, והם זהים לחלוטין מטיסה לטיסה, בין אם מדובר במטוס שמלא בנופשי-הכל-כלול ברודוס, היפסטרים בדרך לברלין, או חרדים מבני ברק בדרך לניו יורק. 

איזה יופי, אז כמה זמן אתם נשארים בפריז/לונדון/רומא?

התבלבלתם. אתם נשארים בפריז/לונדון/רומא. אני נשאר בשדה התעופה שארל דה גול/הית'רו/פיומיצ'ינו. בעצם, אפילו את שדה התעופה אני לרוב לא רואה, אלא פשוט נשאר ומחכה עד שמגיעים הנוסעים שחוזרים לתל אביב. אז אני מתנצל, אין לי המלצות מיוחדות לעיר שאליה אתם טסים, ואם יש לי, כנראה שאתם לא תרצו לשמוע אותן.

אז אתה תמיד עושה את הקו הזה?

לא. ממש לא. אם הייתי נהג אוטובוס, הייתי כנראה נוסע על קו קבוע. אבל אני אפילו לא הטייס של הדבר הזה (הייתם מרגישים אם כן), ולשמחתי, הזמן שלי מתחלק בין טיסות לניו יורק, לוס אנג'לס, בנגקוק או תל אביב (דרך ברצלונה). אם יצא לכם לראות אותי גם בטיסה הלוך וגם בטיסה חזור, זה רק אומר שכנראה בגלגול הקודם עשיתי משהו רע מאוד למישהו.

אויש, מסכנים, אתם ערים עכשיו שתים עשרה שעות?

לרוב לא. ברוב המטוסים שלוקחים אותנו רחוק רחוק, יש חדר שינה מסתורי וקטן שמוחבא, תתפלאו, דווקא בתקרה של המטוס. חדר השינה המפואר הזה כולל מיטות אפיריון שמסתוות כמיטות קומתיים של אכסניית נוער, ומערכת אוורור עם שני מצבים - פינגווין ולוציפר. מה שכן, זה בהחלט עדיף מהפעמים שבהן אנחנו נאלצים לישון על כסא בין שאר הנוסעים, כשבמקרה הטוב כל חמש דקות מישהו מחליט לבדוק מה יש מאחורי הוילון המוזר שמכסה על הכיסאות (רמז: לרוב זה כולל דייל/ת עם ריר זולג בתנוחה עוברית מעוותת), ובמקרה הרע, הילדה בת החמש במושב לפניך חושבת שזה מקסים לבהות בך ישן ולשיר לך שיר ערש (ממבחר שירי יויו ורינת).

רגע, אז אתם מגיעים לניו יורק וישנים שם או נוסעים מיד חזרה?

נכון שלהגיש אוכל ושתייה לא דורש ממך תפקוד מוחי גבוה, ואחרי בערך חודשיים אפשר לעשות את זה תוך כדי שינה (אל תגלו, אבל אנחנו באמת עושים את זה מתוך שינה בטיסות שיוצאות לפנות בוקר). אבל מלבד התפקיד הפעוט הזה, אנחנו גם אמורים לתפקד כאחראים על הבטיחות של הטיסה, ויהיה לי קצת קשה, במקרה של התפתחות מצב חירום, לשחרר את עצמי מהחגורה ולפנות אתכם, אם כרגע סיימתי טיסה של שתים עשרה שעות ואני צריך לעשות עוד אחת.

החלק הכי משעשע הוא השלב שבו אנחנו הופכים לאטרקציה המרכזית בטיסה. ראיתם כבר שלושה סרטים, סיימתם לקרוא את העיתון שהבאתם, וכל מה שנותר לכם הוא להתבונן בצוות ולהקשיב לשיחות שלו, שלרוב, מעניינות בערך כמו לבהות בצבע מתקלף, אחרי שהוא כבר התקלף. השיחות יכללו לרוב השוואה של סידור העבודה לשבועות הקרובים, סיפורים על טיסות שכבר היו, התכניות המרתקות שיש לנו בשהייה שלפנינו (בארצות הברית - קניות. במזרח - מסאז'ים), ושימוש מופרז במילה "מאמי" (כי אף אחד לא באמת זוכר שמות כשכל יומיים אתה טס עם אנשים אחרים).

אבל החלק האהוב עלי הוא בזמן שאנחנו מסיעים עגלה במעלה המעבר, והעיניים של הנוסעים שעדיין ערים נעוצות בנו. לרוב אני אסתכל במבט רציני על הדיילת שמולי, אחייך, ואגיד לה שזה "ממש נחמד מצד החברה להמשיך להעסיק אותה אחרי שהיא ישבה בכלא על השוד המזוין ההוא, ושאני יודע שזאת לא היא שירתה לפקיד בראש".

הפרצופים של הנוסעים שמקשיבים לשיחה? פרייסלס.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...