צילום: Paul Stocker,flickr

הטיסה הראשונה

את הפעם הראשונה לא שוכחים אף פעם. לא את הנשיקה הראשונה, לא את הסקס הראשון, ולא את הטיסה הראשונה. בין היתר בזכות נוסע 54C, העונה לשם רוברט, שהיה הקראש האווירי הראשון שלי

שדה תעופה (אילוסטרציה)
שדה תעופה (אילוסטרציה). צילום: Robert Couse-Baker, Flickr.

את הפעם הראשונה לא שוכחים אף פעם. לא את הנשיקה הראשונה, לא את הסקס הראשון, ולא את הטיסה הראשונה. כל דייל ודיילת שתשאלו יזכרו בדיוק לאן הייתה הטיסה הראשונה שלהם (גם אם מדובר בטיסת הלוך ושוב לאילת), מה בדיוק קרה בטיסה ומי היה הצוות שלהם בטיסה.

נהוג שבמהלך הכשרת דיילים לתפקיד, הם נשלחים לכמה טיסות "הלוך-חזור", המכונות בעגה הדיילית "קוויקי", או, כמו שחלק מהוותיקים קוראים לזה, "טיסה לתל אביב דרך פריז". קמים בכלום לפנות בוקר, מתקלחים בעיניים טרוטות, מתגלחים ומשתדלים לא לדמם על המדים המגוהצים, ומחכים בהתרגשות לאיסוף לטיסה ברחוב שומם שבו רק חתול מבוהל מתבונן עליכם בסקרנות כשאתם מתגלגלים במורד הרחוב עם המזוודה הקטנה שלכם.

אצלי מדובר בטיסה למינכן. התעוררתי כמעט שעתיים לפני האיסוף, ודאגתי שאיראה כמו מיליון דולר. סידרתי את השיער, בדקתי שהחולצה יושבת בדיוק במקום, שהמכנסיים מחמיאים לישבן, הנעליים מצוחצחות, והכי חשוב, החיוך תורגל שוב ושוב מול המראה כדי שאקסים כל נוסע גרמני חתיך כשאשאל אותו אם הוא מעוניין בקפה עם ארוחת הבוקר שלו.

מתרגש, הגעתי לתדרוך לפני הטיסה, שם פגשתי את הצוות הפעיל של הטיסה, שהורכב מארבע דיילות בעלות ותק של שנתיים לפחות, שלא נראה שחלקו את ההתרגשות שלי מטיסה של ארבע שעות לכל כיוון, ומהעובדה שכך אנחנו מבלים את הלילה, במקום לשבת באיזה בר תל אביבי ולהוריד שוטים של טקילה עם החברות.

ניסיתי להיטמע בצוות, למרות שאפילו לא הייתי דייל אמיתי, אלא סתם חניך בקורס, והבנות מצידן ניסו לגרום לי להרגיש כמו חלק אינטגראלי מהצוות, והבטיחו שהן שם כדי לענות לי על כל שאלה שתהיה בנוגע לעבודה, או בכלל.

בתור הצעיר ביותר בצוות, הוצבתי בפתח המטוס כדי לקבל את הנוסעים המגיעים לטיסה שלנו הבוקר. כאן כבר התחלתי להתרגש, כי מיד יתמלא המטוס בגרמנים צעירים, תמירים, בלונדינים ונאים, ואני אוכל לבחון אותם אחד אחד בזמן שאני מחייך אליהם חיוך שרמנטי ומברך אותם ב"Guten Tag" (יום טוב) או ב"Wilkommen an Bord" (ברוכים הבאים) שלמדתי במיוחד לטיסה בשקיקה.

בינתיים, בעודי ממתין לנוסעים הראשונים, מיישר את העניבה שלי ובודק שאין לי שום דבר בשיניים, התחיל הבוקר הקיצי לעלות. לאט לאט הגיעו הנוסעים הראשונים.

"לא נורא", חשבתי. "לא יכול להיות מטוס מלא במאה שלושים נוסעים חתיכים." משפחות על טפיהן התחילו להגיע, פנסיונרים בגיל של ההורים שלי עם פאוץ' וכובע מצחייה בירכו אותי לשלום ואמרו שלארוחת הצהריים הם ירצו את הסטייק עם תפוחי האדמה, וכמה שעלו אחריהם צחקו מאוד מהבדיחה כשאמרו שהם יושבים במחלקה הראשונה, בעוד בטיסה הזאת לא הייתה אפילו מחלקת עסקים.

בספירה מהירה נראה שחצי מהנוסעים במטוס היו מתחת לגיל עשר, והחצי השני התחלק בין ההורים העייפים שהתרוצצו איתם במשך שעתיים בדיוטי-פרי, לקבוצת טיול מאורגן ביער השחור. וכולם, ממש כולם, היו ישראלים לחלוטין. אפילו לא נסיך גרמני אחד לרפואה.

שום דבר לא הלך כמתוכנן

הטיסה התנהלה בניגוד מוחלט למה שציפיתי - אם חשבתם שאנשים שהתעוררו לטיסה בשתיים לפנות בוקר, עברו מסלול בטחון מפרך, ביקורת דרכונים וקניות של מוצרי חשמל במאתיים דולר ואחד פלוס אחד על האלכוהול, יהיו עייפים וילכו לישון ברגע שיתיישבו, תחשבו שוב. כולם היו ערניים ומרוגשים, מלאי שאלות, ובעיקר, רעבים.

הגשנו את ארוחת הבוקר לנוסעים, הגשנו להם שתייה חמה, אספנו את השאריות והכנו כמויות של קפה כמו בסניף ארומה בדיזינגוף סנטר ביום שישי בבוקר, ולאט לאט הפנטזיה שלי הלכה והתרחקה. הנסיך הגרמני הזה לא יהיה בטיסה שלי, ואולי, הוא לא יהיה לעולם בטיסה, ואני אמשיך לשמוע אנשים מבקשים קפה באמצעות החיקוי של מרגול מ"ארץ נהדרת", שנת 2005.

נחתנו במינכן עם עיניים נפוחות, חיוך מיואש וכתמי קפה ומיץ רנדומאליים על החולצה, ועם ידיעה צורבת שיש לנו עוד סיבוב כזה בעוד כשעה וחצי. כן, הפנטזיה של כולם על עולם התעופה כולל עצירות וביקורים ברחבי העולם, אבל לצערנו, במרבית הטיסות אנחנו פשוט נוחתים, מסתובבים, וטסים חזרה.

ושוב, אותו סיפור - אני עומד ליד דלת המטוס, אבל קצת יותר שבור ועייף. את הכתמים בחולצה טשטשתי באמצעות סודה (טריק ידוע של דיילים להסרת כתמים). ההתרגשות מכך שגמעתי בערך אלף שבע מאות קילומטרים בלי למצמץ כבר חלפה, והחיוך שתרגלתי הפך לחיוך מאולץ כשבירכתי שוב ושוב אנשים ב"בוקר טוב", "ברוכים הבאים" ו"ישר וימינה". חלקם ענו ב"בוקר טוב", חלקם ענו ב"איזה כיף לשמוע עברית", חלקם ענו לי באנגלית עד שהבינו שמדובר בצוות ישראלי (כמתבקש מחברת תעופה ישראלית), ואחד אף ענה לי "תודה" במבטא גרמני כבד. הרמתי את מבטי כדי לראות מי התלוצץ איתי, ולרגע נחנקתי כשמולי עמד בחור בגובה מטר שמונים וחמש בערך, עם חיוך קולגייט ובלורית בלונדינית מרשימה. ניסיתי את הגרמנית שלי, אך מה שיצא זה שילוב מוזר בין גרמנית לאנגלית במבטא ישראלי אורגינאלי, והוא הלך מבולבל אל המושב שלו, 54C.

הוא ישב לו בפאתי המטוס, לא רחוק מהמטבח שבו התגודדנו. כשהגשתי ל-54C כוס יין, הוא חייך אלי ואמר "Danke". כששאלתי את 54C אם הוא רוצה עוף או בקר, הוא חייך שוב, ואמר "Beef, Danke". כשהצעתי לו קפה, הוא אמר "Danke" ואפילו כשלקחתי את המגש הנקי והמסודר שלו מהשולחן ב-54C, הוא חייך ואמר, ניחשתם, "Danke". פתאום, הטיסה נראתה רגועה יותר. הילדים ששלטו על אמצע המטוס היו שקטים ועסוקים בחוברות הצביעה, חלק מהנוסעים נמנמו או היו עסוקים בצפייה בטלוויזיה, חלקם עמדו וקשקשו עם חבריהם על החוויה האדירה של הטיול ביער השחור, ואנחנו נותרנו חסרי מעש במטבח המטוס, מחכים למי שיבוא לבקש קפה.

הדייט שלי עם רוברט

ואז 54C הגיע. החיוך שלו בהק כשהוא ביקש, בנימוס מופתי, אם זה בסדר, עוד כוס קפה. הדיילת שעמדה לידי אמרה לו "בשמחה" בעייפות, אבל אני זינקתי ממקומי. "שבי מאמי, תנוחי, זה בסדר, אני אכין. אני צריך לתרגל!" היא לא התנגדה, ואני הכנתי כוס נס קפה, עם חלב ובלי סוכר, והגשתי לו עם סומק בלחיים.

הוא שוב הודה לנו, והסתובב ללכת למקום, אך נעצר לרגע וחזר, בזמן שאני כמעט נחנק מעוצמת המעמד. "יש לכם אולי מפה של תל אביב?" שאל באנגלית במבטא גרמני הורס. "לצערי, לא, אני מצטער." עניתי, "אבל אני גר בתל אביב, אני יכול לכתוב לך רשימה של כל מיני מקומות מעניינים לבקר בהם, וגם בירושלים! ובכלל, יש הרבה מאוד מקומות יפים! לכמה זמן אתה מגיע?"

הוא סיפר שהוא מגיע לשבועיים, לטייל לבד, ושזאת הפעם הראשונה שלו, ושהרבה מהחברים שלו כבר ביקרו פה ואמרו לו שהכל מדהים, ושהאנשים יפים, והאוכל טעים. אז הוא לקח חופשה מהעבודה ובא לבקר, עם ציפיות עצומות לחופשה קסומה.

בזמן שהוא דיבר וסיפר ואני רשמתי מספר מקומות ששווים ביקור (מלבד הדירה שלי, שעדיין לא הוכרזה כאתר מורשת של יונסק"ו), הושמעה ההודעה שאנו מתחילים בנחיתה, ושיש לחזור למקומות ולהדק את חגורות הבטיחות. הוא הודה לי, ואני לא הצלחתי להביא את עצמי לעבור על כל נוהל אפשרי ולתת לו את מספר הטלפון שלי, או כתובת האימייל שלי, או את פרופיל הפייסבוק שלי. נשאר לי רק לחייך אליו בזמן שעברתי לבדוק שכולם יושבים במקומות וחגורים, ולקוות שהוא הספיק להציץ בתג השם שלי ולפנטז על כך שהוא ימצא אותי, או שלפחות אפגוש בו במסיבה בסופשבוע.

כאשר התיישבנו לנחיתה, ראיתי שמעל ראשי מונחת רשימת הנוסעים בטיסה, ולא התאפקתי. מצאתי את 54C, גיליתי ששמו רוברט שרייבר, ושיננתי את השם באדיקות. לאחר הנחיתה בתל אביב, ולאחר שכל הנוסעים ירדו והתחלנו לגלגל את עצמנו אל עבר היציאה מנתב"ג, התחברתי בהתרגשות לפייסבוק כדי לבדוק אם קיבלתי ממנו הודעה, או בקשת חברות, או הצעת נישואים. כלום. הפיד שלי היה מלא בתמונות ממסיבות שהפסדתי אתמול בערב, מארוחות בוקר קיציות של יום שישי, ובהזמנות למסיבות של הערב. אבל הודעה מרוברט - אין.

אז חיפשתי אותו בעצמי. נשבעתי שאם אגלה שיש לו חברים משותפים איתי, אולי חברים של חברים שהוא אמור לפגוש בארץ, אנסה לגשש ולהגיע אליו. בדקתי ארבעה רוברט שרייבר, כשבחמישי שמחתי לגלות צ'ק-אין בנתב"ג מלפני שעה.

מתחת לצ'ק-אין, תמונה שלו מחובק עם איזו קריסטין. "בטח ידידה, אין ספק." גם בשאר התמונות שלו הופיעה קריסטין. בתמונה העשירית לערך הופיעו שתי ידיים, עם טבעות, ובתמונה היו מתויגים קריסטין ו… רוברט.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...