עליתי לישראל בגיל 14, מברית-המועצות דאז ואוקראינה היום. השנה הייתה שנת 91, עולים מברית המועצות הגיעו בנחילים נחילים, ואשדוד, שהוגדרה כעיר קולטת עליה, הוצפה בעשרות אלפי "רוסים". גם התיכונים הוצפו בילדים ונערים עולים שנשמעו אחרת, התנהגו אחרת, התלבשו אחרת, יש שיגידו שהריחו אחרת. הורי היו עסוקים בלשרוד ולא יכלו לעקוב ביום יום מה קורה איתי. הייתי נער די בודד ומתבודד, בלי חברים.

את ה"נוחות" הזו ניצלתי בעיקר כדי להבריז מבית הספר ולשוטט ברחבי העיר. באחד מהבקרים האלה (הייתי בטח בן 15-16) רכבתי על אופניים באחת השכונות ואז ראיתי מולי נער בן גילי, רכוב על אופניים אף הוא. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי והמשכתי לרכוב הלאה. לפתע ראיתי שהבחור עושה סיבוב של 360 מעלות ומתייצב מולי פעם נוספת, עוצר מולי ושואל "תגיד לי, אתה גיי?". לא בקול קשוח "תגיד לי, מה אתה הומו, מה אתה מסתכל עלי?", אלא בעדינות. בניסיון להבין ולברר. הבנתי שנתפסתי על חם, מסתכל על בחור יפה. אם מישהו היה מודד באותו רגע את מהירות הבריחה שלי מהמקום, סביר להניח שהייתי שובר את כל השיאים האולימפיים.

כך, בחצי השנה האחרונה, נפתח הסיפור האישי שלי, אותו אני מספר במסגרת פעילויות ארגון חוש"ן בתיכונים, משטרה, משרדי ממשלה, תכניות לנוער מצטיין ובעצם בכל מקום אליו אנחנו, מתנדבי ומתנדבות חוש"ן, מוזמנים/ות.

המסע שלי התחיל באותה פגישה

אז איך הגעתי מאותו נער רוסי אשדודי בודד להיות מתנדב בשורות הורודות של חוש"ן? הדרך הייתה קשה ומפותלת, ארוכה ורצופה בלבטים, כאבי בטן, פחדים ובעיקר – חוסר ידיעה וחוסר מידע. אני מוכן להתערב שאם בשנות ההתבגרות שלי היה לי עם מי לדבר, אל מי לפנות או אפילו לדעת שאני לא לבד בעולם – החיים שלי היו פשוטים הרבה יותר.

מאותה פגישה מקרית ועד ש"העזתי" לצאת מהארון ולהתחיל לחיות חיים אמיתיים ומלאים, עברו לא פחות מ-12 שנים. אני מוכן להתערב שהתהליך היה קצר יותר, פשוט יותר וכואב פחות – אם ארגונים כמו חוש"ן ואיגי היו קיימים אז, בטח ובטח בפריפריה. ייתכן ובעיר הגדולה היה קל יותר, אבל עבורי, כנער וכגבר צעיר באשדוד, לא היה שום מפלט ושום כתובת.

מבין כל הסיבות להתנדב בחוש"ן, אני עושה את זה גם כדי להחזיר חוב לאותו מיקי בן ה-16 וגם כדי להבטיח שחייו של נער אשדודי של היום יהיו אחרים, טובים יותר. שלא יצטרך לבלות את חייו בתוך ארון (ארון זו מילה מאוד נוחה לומר, חשתי שאני לא בארון אלא בכלוב קטן ומחניק, כלוא ללא אפשרות לחנינה).

פונה בעיקר לסטרייטים

אמנם הסיפור שלי עוסק בי כנער (ובוגר) הומו, אבל הוא מופנה בעיקר לסטרייטים שבקהל. אם באמצעות הסיפור האישי שלי, ובעקבות הדיון שמלווה את הסיפור, אותו תלמיד סטרייט בכיתה יידע להתייחס קצת אחרת לאחותו שתספר לו שהיא ביסקסואלית, או אותו שוטר מג"ב יתייחס אחרת לאישה טרנסית בתחנה מרכזית בת"א, והחיים שלהם יהיו קלים יותר ולו בקצת, עשיתי את שלי.

ביום שלישי, 17.6, חבריי וחברותיי מחוש"ן (ואני ביניהם) נגיע לערב היכרות עם הארגון בפאב החברתי "זה" באשדוד. אנחנו מזמינים אתכם לבוא לאירוע, להכיר את הארגון ולהצטרף אל שורותיו. רק ככה נביא את השינוי, גם עבורנו אבל גם עבור הדור הבא, אותו נער שרוכב על אופניו באשדוד כשאני כותב את השורות האלה.

לדף האירוע בפייסבוק לחצו כאן