הסיפור שלי על מישמיש, הכלב הראשון שלי, מתחיל לפני 50 שנה בערך, כשהייתי ילד קטן בקיבוץ של פעם.

הכלבים בקיבוץ תמיד הסתובבו חופשיים. באחד הערבים כשהלכתי בשבילי הקיבוץ, התנפל עלי כלב ענק עם שתי כפותיו הקדמיות וכמעט הפיל אותי. הוא היה גדול ומאיים ונבח בקולי קולות, ובעיניו של ילד קטן זאת היתה התקפה משולחת רסן ומסוכנת מאוד. חטפתי הלם, הייתי משותק מפחד ולאחר כמה שניות התעשתי והתחלתי לברוח. זאת היתה תחילתה של חוסר ידידות מופלאה.

הפחד והרתיעה מכלבים נמשכה מאותה תקרית אומללה, לאורך כל חיי. הרי פחד הוא לא רגש רציונלי, ובנוסף, גם קשה מאד לשלוט בו. בגלל החוויה ההיא, ברוב שנות ילדותי בקיבוץ הסתובבתי עם אבנים בכיסים כ”תחמושת לשעת חירום”. גדלתי בתור מבוגר שחושש מכלבים והצלחתי איכשהו להסתדר עם זה.

בעשר השנים האחרונות היו נסיונות חוזרים ונשנים של בנזוגי, שגדל עם כלבים בילדותו, לשכנע אותי שנגדל כלב. אני עמדתי בסירוב כל אותן שנים, משוכנע שלעולם לא אתקרב או  חלילה אגע בכלב.

לפני שש השתכנעתי לנסות. באופן כלשהו, חדרה לתודעתי המחשבה שאם לא אעשה את זה עכשיו, זה כבר לא יקרה לעולם, אז אולי אני יכול להתגבר? התנאי היחיד שלי היה שלא קונים כלב גזעי, אלא הולכים לחפש כלב שאין לו בית.  נכנסתי לאינטרנט, קראתי המון, החלטתי להכין את עצמי, לפחות תיאורטית, וכאן המקום להודות לאנשים הנפלאים שאני אפילו לא מכיר, שלאט לאט עזרו לי להוריד טיפה את רמת החששות.

בשבת יפה של סוף קיץ, נסענו ל-SOS חיות ברמת השרון. מראש אמרתי שיתכן וכאשר נגיע אם אקבל רגליים קרות, ואנחנו מתקפלים בלי שאלות נוספות. המקום הימם אותי, למרות שחשבתי שאבוא למקום עם כלובים מטונפים וצפופים, שיהיו בהם המוני כלבים נובחים, מצאנו עשרות (אם לא מאות) כלבים, בתוך חורשה נחמדה על גבי מחצלות וסככת צל מלמעלה, והיו לא מעט אנשים וילדים שהסתובבו בשטח.

בתוך כל ההמולה אני ראיתי רק כלב אחד שישב לו בשקט, על מחצלת, עם פרצוף מתוק. זאת היתה הפעם הראשונה שלו שם. רוב הכלבים מגיעים לימי אימוץ ממשפחות אומנה, את הכלב הזה הביאו ישירות ממכלאה עירונית. ואפילו שם לא הספיקו לתת לו. מצאו אותו מסתובב מוזנח ברחובות נתניה, ומאז הוא בילה בכלביה עירונית, לפני גזר דין אכזרי במיוחד.

הוא היה רזה באופן קיצוני, ואפשר היה ממש לראות את הצלעות שלו.  מאוחר יותר הסתבר לנו שהוא רגיש לעוף, ובמשך החודשיים שהיה במכלאה לא הפסיק לשלשל ולהקיא.

שאלתי את המתנדבת במקום אם אני יכול לנסות לטייל איתו קצת (ואתם צריכים לזכור שהייתי צריך לגייס המון אומץ אפילו בשביל להחזיק את הרצועה שלו). אני לא יכול להסביר למה ואיך, אבל אחרי 10 דקות הרגשתי שזהו, זה הכלב שלי.

שילמתי לעמותה על סל האימוץ, התחייבתי שנסרס אותו בהקדם, הוטרינר במקום נתן לו חיסון נגד כלבת, קנינו כלי אוכל ומים ותוך פחות מחצי שעה מאז שהגענו, היינו באוטו בחזרה הביתה יחד עם “מישמיש”, ככה החלטתי לקרוא לו.

קשיי התאקלמות

עברתי טלטלה רגשית עצומה באותם ימים. לקחתי 3 ימי חופש מהעבודה והחלטתי להתמסר לטיפול בכלב שלי (הכלב שלי!). הוא כמעט לא אכל באותם ימים, וגם אני לא. לא ידעתי מה לעשות, והוטרינר בחוכמתו ונסיונו, אמר לי להאכיל אותו מכף היד. ואני (לא בלי חששות) נתתי לו לאכול מכף ידי. אם הייתם אומרים לי שבוע קודם לכן שכלב יאכל מכף ידי, הייתי אומר לכם שהשתגעתם לגמרי. לאט לאט מישמיש התרגל לבית ואלינו והתחיל לאכול ולאהוב אותנו ואת הבית.

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזה שינוי שאני (בגילי המופלג) עברתי עם הכלב הנפלא הזה. הפחד העצום מכלבים התחלף חיש קל באהבה אין קץ. אני מוכרח לומר שכאשר אני הודעות אימוץ כלבים באינטרנט, עוברים בי הרהורים נוגים והמחשבה שיתכן שאם הייתי “נופל” על מתנדב אחר, שהיה שואל אותי שאלות על נסיון וכאלה, והיה מסנן אותי, לא הייתי מקבל את מישמיש. המחשבה הזאת טורדנית במיוחד לאור המחשבה המצמררת  שהוא היה עלול לעבור לעולם אחר, שכן הוא היה מועמד להרדמה |מילה מכובסת| אחרי חודשיים במכלאה.

אני אוהב אותו באופן שקשה לתאר וכל חברי המומים ונדהמים לראות אותי מסתובב עם הכלב, מחבק אותו ונותן לו לאכול מכף ידי. אני חושב שבאופן כללי הוא עשה אותי בן אדם יותר טוב, למרות שאני חושב שתמיד הייתי איש טוב לבני אדם, עכשיו אני טוב גם לבעלי-חיים ולכלבים בפרט.

האהבה הישנה לבעלי-חיים חזרה

החיבור הזה שלי למישמיש הזכיר לי את האהבה הישנה שהיתה בי לבעלי חיים עוד בגן הילדים. כשהייתי בערך בן חמש היתה לנו פינת חי ליד הגן. היו בה תרנגולות וארנבות וטווס ועז ואפילו חמור. אני מאד אהבתי להאכיל ולטפל בחיות.

יום אחד הגננת הקבועה לא היתה, ובמקומה היתה איזו מטפלת מחליפה. בצהרים היא קראה לנו לאכול, ואמרה שהיום יש תרנגולות לארוחת צהרים. כשנכנסתי לאכול, ראיתי בשר עוף על השולחן, ושאלתי אותה, למה אמרת תרנגולות, זה בשר עוף? והיא ענתה לי שבשר עוף עושים מתרנגולות שהורגים אותן. שאלתי האם אלה תרנגולות כמו שיש לנו בפינת החי, והיא אמרה שכן.

על המקום אמרתי לה שאני לא אוכל את זה.

למחרת חזרה הגננת הקבועה, ולא הבינה מה קרה לילד שהשתגע והחליט להפסיק לאכול בשר. שום דבר לא עזר, והיא ניסתה להכריח אותי ואני פיררתי את הקציצות וזרקתי את הפירורים מתחת לשולחן, ולמחרת הכנסתי את הנקניקיה לכיס וזרקתי לפח אחרי האוכל.

כשסיפרתי את זה לאמא שלי, היא נתנה לי גיבוי מלא, ואמרה שאם ינסו להכריח אותי, היא מרשה לי לזרוק אפילו מתחת לשולחן. רק אחרי שהיא שוחחה עם הגננת, הניחו לי לנפשי ונתנו לי להמשיך “בשגעונות” שלי.

הייתי צמחוני 13 שנים ואז כשהתגייסתי לצבא זה עבר לי, וב-40 השנים הבאות אכלתי בשר.

בעקבות האימוץ של מישמיש נחשפתי לאכזריות של גידול בעלי חיים לתעשיית המזון, ועברתי לתזונה שאינה כוללת בשר ומוצרי חלב, מקווה לעבור במהלך השנה לטבעונות מלאה. זה היה השינוי שלי, שלקח אמנם המון שנים, אבל הביא אותי למקום הרבה יותר טוב, שמח ומאושר.  

חג שמח!

כתבות נבחרות מפרויקט ראש השנה של גוגיי:

גיל גונן נסע לפריפריה כדי לחפש הומואים, ומצא את עצמו

חני כבדיאל מספרת על המסע שעשתה כילדה דתייה לאשה שואלת וחוקרת

שירלי קובלסקי כותבת על הרגע שבו החליטה להפסיק להתבייש בבן ההומו שלה

גל קולוג החליט שמוכרחים להיות שמח