בראש השנה, המשפחה הדתית שלי חוגגת את כל היומיים, ובכל אחד מהערבים ארוחת החג כוללת סדר עם סימנים. מלבד התפוח בדבש שמסמל שתהיה לנו שנה מתוקה, הדג שנהיה לראש ולא לזנב והרימון שנתמלא מצוות וזכויות כרימון, ההורים שלי מברכים גם על שלל דברים אחרים, כמו – שעועית (שנקראת גם רוביה) שמסמלת גם היא ריבוי זכויות, גזר שיקרע רוע גזר דיננו, כרישה (שנקראת גם כרתי) שיכרתו אויבינו, סלק שיסתלקו אויבינו, תמר שיתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו, ריאות שתהיה לנו שנה קלה כריאה ועוד.

כל החיים הרגשתי אחרת. אחרת מהמשפחה, מהעולם שסביבי, מהצורה שבה העולם הזה מתנהל. מתוך כך נקודת המבט שלי על החיים מכתיבה לי הרבה מהמהלכים שאני עושה ובכל שנה אני מוצאת את עצמי מכווננת עוד קצת את התחושה שלי בתוך החיים שלי וההסתכלות על האחר/ת.

כשהייתי קטנה היה ברור מי הטובים ומי הרעים, היה ברור מה מותר ומה אסור, היה ברור שיש סיבה לכל דבר. זאת אומרת, לפחות ככה גודלתי, במחשבה שיש אלוהים ויש דרך אחת שנכונה. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא מאמינה שיש דבר כזה ולאט לאט מצאתי את הדרך שלי. הדרך שלי התחילה בעגיל בגבה וחזרה בשאלה, נמשכה עם היציאה מהארון, עם ללכת ללמוד משהו שלא יכניס לי כסף או ייתן לי מקצוע, אלא כדי להשתפר במה שאני אוהבת לעשות – לכתוב, ומשם אל טבעונות ושמאלנות ובכלליות, מחשבה על הבחירות שלי בחיים ואיך הן משפיעות עלי ועל העולם שמסביבי.

ממש לאחרונה, התחלתי לחשוב על המרחק שעשיתי בין לקבל כמובן מאליו את כל מה שחינכו אותי עליו: צייתנות, צניעות וויתור ובין לשאול את עצמי ואת כולםן שאלות. הדרך לא הייתה פשוטה, לא למשפחה ולחלק מהחברותים שלי, וגם לא לי. למשל, למדתי שגרפיטי ביקורתי מרגש אותי, בו בזמן שהראש שלי יודע שזו עבירה על החוק ומתנגד לכך. למדתי שלהרגיש חמלה כלפי הפלסטינים החיים בעזה, בו בזמן שהראש שלי עדיין זוכר בבירור שלמדתי שזו זכותנו לכבוש את הארץ כמו בתנ"ך כי אנחנו העם הנבחר, עם סגולה. כל הדיסוננסים האלה הקשו עליי ועדיין מקשים להחליט החלטות מסוימות, לעשות מעשים מסוימים או לחשוב על משהו מזווית חדשה או מכמה זוויות במקביל.

לפעמים זה אפילו קשה, לשאול את עצמי כל הזמן מה, כמה, איך, למה. למה אני קונה את השמפו הספציפי, למה אני מורידה או לא מורידה שיער ומתי, מה אני בוחרת ללבוש ומתי, למה אני עם שיער ארוך או קצר, מה הפריבילגיות שלי ואיך אני מוותרת עליהן במקומות שצריך, למה אני קונה בחנות הזאת או באחרת, ולמה ולמה ולמה. כל הזמן. כל הזמן לשאול על העולם מסביב, למה אוכלים בעלי חיים, איך התקשורת בוחרת מה לשים בכותרת הראשית לעומת ידיעה קטנה בעמוד פנימי, מי מדכא את מי ועוד. זה גורם לי להבין קצת יותר את המונח "חזרה בשאלה", כי מרגע שהנחתי בצד את החוקים המוחלטים שמבטיחים לי טוב אם רק אדבוק בהם, היה קשה לא לשאול את עצמי על כל דבר ודבר. שום דבר כבר לא ברור וידוע, ואין לי על מי לסמוך, אלא לשאול את עצמי שוב ושוב למה אני בוחרת לעשות את מה שאני עושה ולבדוק שוב ושוב אם טוב לי עם זה, מה זה טוב ואיך אני עושה יותר טוב בעולם הזה.

אז אחרי שבשנים האחרונות השלתי מארוחות החג שלי כל קשר לחיות ותוצרתן, השנה גם לא אשתתף באיחולי רע לאף אחד. השנה שלי יכולה להיות קלה גם עם חסה, אפשרי גם לאכול סלק כדי שיסתלקו אירועים קשים מחיינו, את התמר אוכל לשנה טובה ומתוקה ואם אני ממש רוצה להיות ראש (למרות שלפעמים זה נעים גם להיות זנב) אני יכולה לאכול ראש סלרי. הטוב וההנאה שלי בחיים לא יכולים לבוא על חשבון מישהו אחר או מישהי אחרת ולא משנה אם מדובר בבעל חיים או בני אדם מעם אחר או דרך אחרת או זהות אחרת. לא משנה איך גדלתי או מה אמרו לי שנכון, זה חלק מהאחריות שלי בקיום שלי, להסתכל על כל צעד שאני עושה בעולם הזה ואיך הוא משפיע על אחריםות. כי גם אני אחרת, וכמו שהייתי רוצה לקבל את הזכויות המגיעות לי, כך אני רוצה שהאחרותים ממני יקבלו את זכויותיהן.

בראש השנה הקרוב, אני מאחלת לכולםן לחשוב, להסתכל פנימה ולהחליט עבור עצמןם, תוך ראייה את האחריםות, ובעיקר שיהיה טוב.

כתבות נבחרות מפרויקט ראש השנה של גוגיי:

דוד בן צור התגבר על טראומת הילדות ואימץ כלב ששינה את חייו

גיל גונן נסע לפריפריה כדי לחפש הומואים, ומצא את עצמו

שירלי קובלסקי כותבת על הרגע שבו החליטה להפסיק להתבייש בבן ההומו שלה

גל קולוג החליט שמוכרחים להיות שמח