בשיחה הדרמטית שניהלנו אז, רק אני והוא, ישובים על המיטה הרחבה בחדר השינה שאלתי אותו: תגיד את האמת, מציקים לך, התעללו בך?"

הוא היה בכיתה י"ב, מתברר שכבר שנים מחוץ לארון מול כל העולם ואשתו חוץ מאשר בתוך הבית. ואני בתפקיד האמא, שמגלה באותו יום שהבן יקיר לי הוא, בין השאר, גם הומו.

אז נכון, אני מודה שהשמים לא נפלו, ולא הרגשתי שבר גדול. חיבקתי אותו, עטפתי אותו, הבטחתי שאני אוהבת אותו בדיוק אותו דבר. אבל הבושה, אוי הבושה...

"כולם כבר יודעים?"  רגע לפני העלבון המתבקש – אויה, איך זה שאנחנו האחרונים בתור לדעת -  אותגרה הפולניות הכה מפותחת שלי ונאלצה להתמודד עם מבוכה גדולה: ברור שבעוד הסתובבנו גאים - אישי ואני  - בימי ההורים בבית הספר, הצביעו עלינו כולם ולחששו ברחמים: "זה אלו שהבן שלהם הומו". האמת – קשה מלהכיל.

וכך בשיחה ההיא, שכנו להם זה לצד זה שני הדברים שהיו הכי חשובים לי באותו רגע:  המחשבה שאולי הילד שלי סבל ואני לא הייתי שם בשבילו, וה'מה יגידו'.

עוד לא יכולתי לדעת ששם,  ברגע היציאה מהארון, הרגע הדרמטי הזה שגם  ההורים וגם הילדים לא ישכחו לעולם, נטמנו זרעים של טוב. לא שיערתי כמה ברכה תהיה בו.

"לא, ממש לא, אף פעם לא סבלתי בגלל זה", ענה לי הילד. מה שנשמע לי הגיוני לגמרי עם עשרות הטלפונים שהוא היה שקוע בהם בכל יום, עם כל הבנות (כן, בנות...) שהתייצבו אצלנו בבית ועם כל הבילויים שהיו מנת חלקו. ולא הרבה זמן נדרש לי להבין את מה שכביכול כולנו אמורים לדעת – הוא לא סבל חברתית מהסיבה הפשוטה, שאין לו בעיה עם זה שהוא שהומו. מה שנקרא - כשאתה משדר משהו ברור לסביבה, הסביבה מתיישרת עם המסר. או אם נלך צעד אחד קדימה:  העולם מתייחס אליך בדיוק באותו אופן בו אתה מתייחס לעצמך.אבל גם אם בראש הבנתי את זה לגמרי, מצאתי שלוקח המון זמן להצליח ליישם.

הרבה מים זרמו מאז המפגש הראשון בתהל"ה 

מה אומר, הרבה מים זרמו מאז נסעתי פעם ראשונה למפגש של תהל"ה – קבוצת התמיכה להורים ללהט"בים,  וירדתי מהמונית בליל סערה ברחוב מקביל, במקום בפתח הבניין. רצתי ברחובות בגשם סוחף תחת מטריה שבורה, רק למען נהג המונית שלא הכרתי לא יחשוד חלילה שאני קשורה לקהילה הגאה.

והרבה מים זרמו גם מאז שהסביר לי הילד, שאם אני אוהבת ומעריכה "אבל רק לא רוצה שאף אחד יידע" זה לא נקרא מבחינתו שאני מקבלת אותו. כי עם בושה כל כך גדולה, איפה הקבלה. כמה נעלבתי אז. לא הצלחתי להבין את מה שהיום כל כך ברור לי - שאכן מדובר בסתירה לוגית.

ואז הגיע הרגע בו הכל השתנה. הערב ההוא הנורא, של הרצח בברנוער. בבית החולים,  מול ההתרחשויות, פתאום היכתה בי ההכרה הזו, הקשה. נכנס אדם אחד, אולי פושע או חולה בנפשו או סתם חלאת אדם, שירה בצעירים. אבל אחר כך, כשנגמרו היריות -  היו ההורים. לא אחד ולא שניים שהתביישו. כל כך התביישו עד שהעדיפו להתעלם. לא לבוא ולהיות לצד ילדם הפצוע, הכואב והשבור.  שם בבית החולים התחברו לי בבת אחת הדברים. שם הבנתי שעוד הורה ועוד הורה ועוד הורה שמתבייש = חברה שמשמרת הומופוביה ונותנת לגיטימציה לשנאה ולפגיעה.

באותו לילה קרה לי משהו בפנים. החלטתי שאני עם הבושה גמרתי. החלטה לא פשוטה בעליל לגברת "מה יגידו". הנוסחה הפכה לברורה. הבושה משמרת את הבושה, והפשטות והטבעיות מרחיבים את הפשטות והטבעיות בחברה. הסתכלתי על הילד שלי ולמדתי ממנו. זה אפשר לי לעשות המון דברים שלפני כן לא העזתי. כמו למשל לצאת לתקשורת  בלי להסמיק ובלי לגמגם, ולהראות שאמא של הומו יכולה להיראות "סתם אשה רגילה, "כמוני וכמוך".

התאמנתי מול הראי בלהגיד "הבן שלי הומו"

עמדתי מול הראי והתאמנתי בקול רם על "איך אומרים 'הבן שלי הומו' " (בחיי – זה אמיתי לגמרי). כשנתקלתי בגילויי הומופוביה בעבודה – אם לפני כן הייתי נעה בחוסר שקט  וזזה הצידה ליתר בטחון – הרי שעכשיו התייצבתי מול האדם בקומה זקופה ואמרתי: "הבן שלי הומו". ו ת ש מ ע ו: גיליתי עולם!  גיליתי שוואלה, זה עובד. כשאני משדרת לסביבה שאצלי הכל בסדר, פתאום מי שמתבייש זה האחרים. קולות הלחישה -  אם בכלל יש – הם לא רלוונטיים ולא מעניינים. וכשהם לא מעניינים, הם שוככים. וככה מהצד, כדרך אגב -  כמות האנשים בעבודה שהתוודו בפניי שהם או מי מבני משפחתם להט"ב מרקיעת שחקים.

אז כן, לקח לי זמן אבל אם תשאלו אותי, זו היתה אחת הלמידות הכי הכי משמעותיות בחיים שלי. הסתכלתי על הילד שלי, המקבל את עצמו בהכי טבעיות שאפשר. ולמדתי. ואני בהחלט יכולה להצהיר שהודות לתובנה הזו השתנו גם החיים שלי. כי אתם יודעים, הבושה היא לא רק מנת חלקם של הומו או של הורים של הומו... הרי כמעט כל אחד מאיתנו יכול 'להתפאר' בדברים שהוא מתבייש בהם.

דרך הקבלה שלו את עצמו, למדתי אני, בגיל הרבה יותר מאוחר אבל לא מאוחר מדי – לקבל את עצמי. יכול להיות שמי מהקוראים יחשוב לו עכשיו שאני נסחפת קצת, שהתיאור שלי דרמטי ומוגזם. אבל חושבתני שאלו שהיו לצידי לאורך השנים האחרונות יוכלו להעיד שדרך הבן שלי ובזכות זהותו, חוויתי אני שינוי דרמטי ומייטיב.   

התחלתי להתנדב במרכז הגאה. פגשתי אנשים שלא היה סיכוי שחיי יזמנו לי פגישה איתם. הפסקתי לפחד ממה שנראה ברגע הראשון זר או מוזר (או לפחות מיתנתי את הפחד הזה). כבר לא האשה השמרנית שהייתי, היודעת בדיוק 'מה צריך להיות' ומה לא צריך, מה נכון ומה לא, מה טוב ומה לא. העולם הפך לפתוח יותר. כי כשנפתח מרחב בפנים,  בתוך הנפש, הוא מאפשר לחוות דברים בצורה מלאה יותר. העולם כבר פחות נוקשה ופחות מצומצם.

אני באמת מרגישה היום אדם זקוף קומה יותר מבעבר, אדם בטוח יותר, והכי חשוב – אדם טוב יותר. אין לי צל של ספק שהשינוי שחל בי – לא רק כאמא אלא כאדם – הוא הודות לדרך שעברתי מאותו יום אי שם לפני כ-6 שנים, בו הסתבר לי שהילד שלי הומו. והאמת? אני מברכת על המסע הזה שעברנו יחד כל המשפחה ועל המסע הפנימי שזכיתי לו. דגל הגאווה הוא גם דגלי שלי, והוא לא רק צבעוני, גם ערכי יסוד משמעותיים חרוטים עליו. 

כתבות נבחרות מפרויקט ראש השנה של גוגיי:

דוד בן צור התגבר על טראומת הילדות ואימץ כלב ששינה את חייו

גיל גונן נסע לפריפריה כדי לחפש הומואים, ומצא את עצמו

חני כבדיאל מספרת על המסע שעשתה כילדה דתייה לאשה שואלת וחוקרת

גל קולוג החליט שמוכרחים להיות שמח