אני מתרגש. המחשבה על ההחלטה שקיבלתי, היא כל מה שעובר לי בראש עכשיו. לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר. אם להודות על האמת, אני חושב שעדיין לא קלטתי את מה שאני עומד לעשות. לעצור את החיים, להפסיק הכל, לצאת מהמסלול שבחרתי לעצמי לפני זמן קצר יחסית, ולהתחיל משהו חדש, ושונה, בארץ חדשה ולא מוכרת. מפחיד ומופלא.

ככה אני חי, כבר הרבה מאוד זמן. רוב האנשים חושבים שהפזיזות היא מהשטן, אני חושב שהספונטניות היא אלוהית. על בסיס זה החלטתי לנהל את החיים שלי.

ה"אני מאמין" הזה שלי מוביל אותי מגיל מאוד צעיר. למשל, העובדה שנרשמתי ללימודים להיסטוריה כללית ולארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה (החלטה תמוהה שלעצמה), בהחלטה ספונטנית ואגבית. כמה ספונטנית, אתם שואלים? בואו נגיד רק שיום אחד בלבד לפני שהחלטתי, עדיין שקלתי לעשות עוד עונה במלון ספורט באילת בתור צוות בידור. ההחלטה התקבלה תוך פחות משעה, יומיים לאחר שהלימודים התחילו.

שנתיים אחרי, עמוק אל תוך התואר, קיבלתי החלטה נוספת. "משוגעת". לקחת חודשיים הפסקה, ולעבוד בקטיף תפוחים ברמת הגולן. זו הייתה, ללא ספק, התקופה המדהימה ביותר שידעתי עד כה. למעשה, ההחלטה לעזוב את הכל הייתה כל כך טובה עבורי, שבעקבות המחשבות והרגשות שהיא הציפה, החלטתי להפסיק את לימודיי ולא לסיים, ולצאת למסע שלי.

רוב האנשים שטסים לחו"ל, עושים את זה קצת אחרי הצבא. לי זה לקח קצת יותר זמן, ורק עכשיו אני מרגיש סופסוף בשל. החלטתי לטוס כדי לחוות, כדי ללמוד, כדי להתפתח, כדי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, כדי לרקוד על שתי חתונות בו זמנית, כדי לגלות מה הגורל יזמן לי.

אני טס לאסיה, לבקר ידידה שהכרתי בזמן לימודיי באוניברסיטת חיפה, סינית במקור עם אהבה לישראל. אלו בדיוק המקרים אשר גורמים לך לחשוב שהכול כבר כתוב, שהגורל ידוע מראש ואתה רק צריך לא לפחד ולתת לחיים לקחת אותך למסע שאלוהים הכתיב במיוחד בשבילך. זה מתחיל בלומר "כן", לא רק להזדמנות הספציפית, אלא גם לאלו שקדמו לה והביאו אותך לנקודה הספציפית במקום ובזמן. הרי אם לא הייתי אומר כן ללימודים, לא הייתי מכיר את אותה ידידה, שאליה אני טס. ואם לא הייתי אומר "כן" להצעה לשמש כנציג החוג להיסטוריה, לא הייתי מקבל טלפון מהרכז של "קטיף ישראלי" לבקש ממני חדר לראיונות ולא הייתי מגיע לעבוד בקיבוץ ולחוות את החוויה הנדירה הזו שחוויתי, ושפתחה אצלי פתח לשינוי עמוק וגדול כזה.

כשחזרתי מהקיבוץ, לפני כמה שבועות, הכרתי בחור צעיר ממני, חתיך, חכם, חמוד, מצחיק, בוגר, שקול, והכי חשוב גבר שרק עכשיו מגלה את הנטייה המינית שלו. כזה שנמצא בתחילת המסע שלו. עקב לוח הזמנים הלחוץ, ההרגשה שלי איתו היא סוג של מרדף, לבלות איתו כל דקה ודקה. להתאהב בו כמה שיותר, ללא מחשבה ועם מנגנון הדחקה שעובד מצוין וכאילו משכיח ממני שעוד חודש אני כבר לא אהיה כאן בשבילו. חוויית התאהבות שכזאת כנראה שאפשרית אך ורק כאשר אתה יודע שעוד חודש אתה כבר לא כאן. הלב נשבר בדייט הראשון, בכל מפגש ומפגש אני מאושר וקורן, אבל בלב אני מעכל שזה רק לעכשיו, ומתחיל להפנים את משפט הקיטש הזה שטוען כי יש ליהנות מכל רגע, כי חיים רק פעם אחת ומה יש להפסיד?

העיקרון שבלומר כן, ליהנות מכל רגע, כי חיים רק פעם אחת ומה יש להפסיד, הוא כזה שמאפשר לחוות דברים ברגע שהם קורים. להיות עסוק בהווה, לחיות את הרגע ולמצות את הפוטנציאל שלו עד הסוף. עוד מעט אני אפתח בפרק חדש בחיים שלי, במסע שכותרתו ללא שמץ של ציניות הינה האדם מחפש משמעות. ולאמיתו של דבר זה הוא מסע שאני מרגיש שנכתב עבורי מראש, כמו שחקן שמגלם תפקיד שנכתב לו על ידי מחזאי. החוויות שאחווה, הרגשות שארגיש, המראות שאראה, הניחוחות שאריח, הקולות שאשמע, המקומות שאחוש הן רק התרומה הקטנה לשקט הנפשי שמגיע אחרי הידיעה שעשית משהו למען עצמך. כי אם לא עכשיו אז מתי כן?

אמנם אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לחיות ככה, אבל צריך להתחיל בזה ממש עכשיו. אני יוצא למסע שלי בעוד שבוע, אתם יכולים להתחיל את המסע שלכם היום. החיים שלכם, מבטיח, יהיו הרבה יותר מלאים ומהנים ככה.