צילום: faungg,flickr

האם ב-2015 אפשר כבר לדבר על ספרות להט"בית עברית-ישראלית?

יונתן שגיב, איתמר זהר ואילאיל קופלר מייצגים את הזרם החדש בספרות הישראלית הקווירית, שבוחן זהויות חברתיות ופוליטיות ומפרק מבנים קיימים בתרבות. בראיון ליותם שווימר ערב פתיחת שבוע הספר, הם מנסים לענות על השאלה מהי ספרות להט"בית בימינו, אילו מערכת לחצים וציפיות פועלת עליה ולאן צפויה הכתיבה הגאה העברית ללכת בשנים הבאות

יונתן שגיב
"האם באמת הומואים, נשים, מזרחים כותבים אחרת מגברים לבנים עשירים, לדוגמה?". יונתן שגיב. צילום: מארק בלאוור.
איתמר זהר
"אין לי ציפיות מספרות להט"בית. אני קורא כל ספר בנפרד, בלי קטלוג או הגדרות מקדימות". איתמר זהר. צילום: צילום אישי.
אילאיל קופלר
"אני לא חושבת שאפשר להגדיר באופן אחיד את הספרות הלסבית, חוץ מזה שיש מעט ממנה". אילאיל קופלר. צילום: רוני יופה.

במהלך הניסיון לפענח מהי ספרות להט"בית הסביר הסופר הצעיר (שהוא גם דוקטור לספרות עברית) יונתן שגיב כי עבורו מדובר בספרות "שמתמקדת בדמויות, חוויות, תפיסות וזהויות מגדריות ומיניות שהינן שונות מההגדרה הרווחת של סדר הטרוסקסואלי נורמטיבי שמקדש חלוקה בינארית של החברה לזכר ונקבה, גבר ואישה".

גישה כזו ניתן בהחלט למצוא בספר הביכורים של שגיב, "אין סודות בחברה" (הוצאת כתר), שבו הוא מיטיב לעצב דמות של בלש שהיא אנטיתזה לדימוי המקובל מבחינת היכולות והתפקוד של הגיבור, עודד חפר (המכונה "החופרת"), אבל גם מבחינת המבע המשוחרר, הצבעוני והפרוע, והשיא – הוא מדבר ומזדהה לפעמים כזכר ולפעמים כנקבה.

"בחרתי בכזה קול מכמה סיבות", הוא מסביר בראיון ל-GoGay. "דבר ראשון הוא משקף מציאות לשונית, חברתית ותרבותית שמתרחשת כיום בישראל - ככה הרבה הומואים מדברים. דבר שני, עודד הוא איש שאוהב לחקות גם גברים וגם נשים וזה שהוא מרשה לעצמו לדבר בלשון זכר ונקבה מאפשר לו לחקות, להדגיש ולצחוק על סטריאוטיפים גם של נשים וגם של גברים".

"בנוסף", הוא ממשיך, "בחרתי לעשות זאת כי אני חושב שיש משהו מרתק בתנועה הלשונית הזאת בין הגופים והמגדרים. עברית היא שפה מאוד נוקשה מבחינה מגדרית והדוברים בה והחיים בתרבות שלה מייצרים באופן אוטומאטי הפרדות מאוד מוחלטות בין זכר לנקבה, גבר ואישה. לדבר שפה אחרת בתקווה מאפשר גם לחשוב אחרת. קריאה בספר בעברית שמשחקת ומשבשת את המגדר בשפה מייצרת בעיניי חוויה מערערת מאוד חזקה, ובמקרה של "אין סודות בחברה", אני גם מקווה שמצחיקה. בניגוד לסרט, בספר אתה לא רואה, אתה רק מדמיין. ולקרוא את עודד שמדבר אל עצמו ואל אחרים, רגע כגבר ורגע כאישה, מאפשר לנו לדמיין משהו אחר, כמה מגדר וזהות זה מצד אחד דבר מאוד שרירותי, כוחני וקיים. אבל מצד שני גם גמיש ומשובש ומיוצר על ידינו כל הזמן".  

האם יש ציפייה שספרות להט"בית תציג קולות שונים מאלו שנמצאים בספרות המיינסטרים?

"קודם כל צריך להבין של מי הציפייה שאנחנו מדברים עליה. של הממסד הספרותי? של קהילת הקוראים הרחבה? של קהילת הקוראים הלהט"בית? ציפייה זה דבר מסובך כי בעיניי זה תלוי במי האדם או המערכת שמצפה. אם ניקח לדוגמה דווקא את הקהילה הלהט"בית, כפי שאפשר לראות ממגוון הדעות שיש בה כיום, אז תודעה להט"בית זה לא דבר אחד. ותודעה להט"בית גם לא בהכרח קשורה לתודעה פוליטית מסוימת: של שמאל או של ימין, של סוציאליזם או של קפיטליזם, של שמרנות מיינסטרימית או של חתרנות אוונגרדית. אז כל אחד או כל קבוצה אולי מצפה למשהו אחר. גם השוני עצמו הוא דבר מסובך. האם הקול השונה מסתכם רק בהצגת מיניות ומגדר שונה? או האם הקולות הספרותיים הלהט"ביים גם שונים בייצוג של מגוון התחומים בחיים האלו: כלכלה, חברה, תרבות, יחס למיעוטים אחרים וכן הלאה".

"אני חושב שהמורכבות הזאת יוצרת מציאות מגוונת שבה ספרות להט"בית יכולה להיות דומה מאוד לספרות מיינסטרים, או שונה ואחרת. בגלל זה דיון בכלל בספרות של 'קהילות' זה דבר מתעתע. האם באמת הומואים, נשים, מזרחים כותבים אחרת מגברים לבנים עשירים, לדוגמה? אני חושב שהתשובה לשאלה כזאת משתנה, והיא תלויה תמיד בקונטקסט, בתקופה, בכותבים ובטקסטים עצמם". 

לטענתו של שגיב, על מנת שספרות להט"בית תהיה מעניינת "עליה להשתמש בנקודת המבט של הזהות המגדרית והמינית השונה שהיא מציגה כדי לשאול שאלות על העולם ולאתגר אותו. זה יכול להיות ברמה של התוכן, כמו ביקורת על החברה, על התרבות, על מיניות וכן הלאה, או שזה יכול להיות ברמה של הסגנון והשפה, הצורה של היצירה עצמה".

דומה כי ספרות שנכתבת על ידי כותבים להט"בים, היא בעלת פוטנציאל גדול יותר לפרק תבניות מגדריות מקובלות. שגיב סבור שהיא עושה זאת בעצם התמקדותה בזהויות, חוויות ודמויות "שעדיין אינם חלק אינטגרלי ומלא מהתרבות המקובלת ואף מציבים לה אלטרנטיבה. ניתן לעשות זאת או באמצעות של מעשים ועלילה – תיאור של מיניות אחרת, של גבולות מטושטשים בין זהויות מגדריות, של מיניות נזילה, של דרכים אחרות לחשוב על גוף ועל סקס ועל זהות מינית. וגם אפשר לעשות זאת דרך הסגנון והשפה. אבל זה לא אומר שכל טקסט להט"בי אכן מצליח או מנסה בכלל לפרק תבניות מקובלות. לא כל טקסט להט"בי הוא טקסט רדיקלי רק מעצם היותו. זה תלוי גם בטקסט וגם בקונטקסט".

האם יש בכלל ספרות לה"טבית בעברית?

"לגמרי. דבר ראשון, אם ניקח הגדרה ממש רחבה של ספרות להט"בית בעברית כטקסטים בעברית שעוסקים בנושאים של זהות מגדרית ומינית שאינה בהכרח הטרוסקסואלית, אז אנחנו גם יכולים לחזור אחורה עד התנ"ך. גם מערכת היחסים בין דוד ויונתן וגם מערכת היסים בין רות המואביה לנעמי בתנ"ך זכו להרבה קריאות קוויריות כמודלים ליחסי אהבה הומואים ולסביים. גם המשנה וגם התלמוד מציגים תפיסות של גבריות ונשיות שהן אחרות ממה שאנחנו רגילים לחשוב בישראל של ימינו. וגם בתור הזהב של השירה העברית בספרד, יש את מה שנקרא שירי חשק ויין שנכתבו על ידי משוררים גברים כמו אבן גבירול ויהודה הלוי ומביעים אהבה לנערים".

"ואם נעבור לסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, הרבה יוצרים שכתבו בעברית, כמו מנדלי מוכר ספרים, ברנר, דבורה בארון, גנסין, שופמן ועגנון אמנם לא עסקו ישירות באהבה חד מינית, אבל כן עסקו בתימות הומואירוטיות ובאהבה רבת רבדים בין נשים. זה נכון אבל שרק לקראת אמצע-סוף המאה העשרים אפשר לראות ספרות להט"בית שמציגה במלוא המודעות והכוונה אהבה חד מינית והגדרות מיניות ומגדריות נזילות עם יוצרים כדוגמת יותם ראובני, אילן שיינפלד, צבי טריגר, שז, יונה וולך, אורנה קזין, אלון חילו, משה סקאל ואבנר ברנהיימר ועוד. ארון הספרים הלהט"בי העברי אמנם אינו עמוס במיוחד, אבל בתקווה הוא הולך ומתמלא".  

תוספת חדשה לארון הספרים הזה הוא הספר "אתה יכול לרצות עד מחר" (הוצאת "בוקסילה" לספרות דיגיטלית) שכתב הסופר, העיתונאי והבלוגר, איתמר זהר. זהו רומן התבגרות של שי, נער המתגורר בקיבוץ שעל אף הקושי שלו בקבלה עצמית מבין כי אינו יכול להתכחש לזהותו המינית ומתמודד עם כל האתגרים שמלווים את ההחלטה הזאת. בשונה מסיפורים אחרים על גיבור הומו צעיר, לא מדובר בנער דחוי, אלא בדיוק ההפך.

"הגיבור מתאהב בגבר נשוי, שגם הוא, כמוהו, מדחיק את הנטייה המינית ומסתיר אותה", מסביר זהר. "החברה שהם חלק ממנה היא, כמו כל חברה, סטרייטית ברובה. השנים הן שנות השמונים, לכן עוד יותר קשה להתמודד מאשר בימינו משום שאין שום דמות להזדהות עמה, מודל לחיקוי, והדבר נחשב טאבו, עבירה על החוק".

זהר מוסיף כי בחר למקם את העלילה בשנות ה-80 משום שאלה היו השנים שבהן הוא היה נער. "הספר לא אוטוביוגרפי פרט לנופים בו. רציתי לנסות לחזור בזמן, ולחוות שוב את השנים הקשות ההן, כדי לעשות מעין תיקון, או לנסות לפחות להבין מחדש, במבט לאחור, את התחושות שהיו לי אז והדחקתי מאז".

מה אתה חושב על הספרות הלהט"בית הישראלית?

"יש לי בעיה עם ההגדרה ספרות להט"בית. זהו קטלוג כמעט אוטומטי של מבקרים או חוקרים או חנויות ספרים, לא של הכותבים. הספר שכתבתי הוא קודם כל רומן התבגרות, רומן חניכה, שמתרחש בישראל, אבל הוא אוניברסאלי. בשל כך גם אין לי ציפיות מספרות להט"בית. אני קורא כל ספר בנפרד, בלי קטלוג או הגדרות מקדימות", הוא אומר. 

"בישראל, במיוחד בעשורים האחרונים, יוצאים יותר ויותר ספרים שבמדינות אחרות היו נחשבים רומן רומנטי, אבל כאן נחשבים ספרי איכות ואף זוכים בפרסים נחשבים, בהם פרס ספיר. ברור לחלוטין שיש עדיין דעות קדומות, בקרב מבקרים, גם הומואים, מספרים שהגיבור בהם הומו או אדם המתמודד עם נטייה מינית שונה. לכן גם כשכבר יוצאים, באופן נדיר, ספרים כאלה, בעברית או בתרגום לעברית, איש לא כותב עליהם".

מקרה בוחן מרתק של האופן שבו ספרות לה"טבית בוחנת ומפרקת טאבויים ותפיסות מגדריות הוא ספרה של אילאיל קופלר, "מזוודות" (הוצאת "פרדס"). קופלר, שהיא גם אשת חינוך שעוסקת רבות במגדר בין השאר במסגרת עבודתה עם ילדים וילדות, כתבה סיפור אהבה לסבי בין שתי נערות בנות שש-עשרה, ובנוסף לכך גם העניקה קול לאחד הקולות המושתקים ביותר בספרות - טרנסג'נדר בן עשר.

"שתי הגיבורות של הספר מכירות ילד טרנסג'נדר, ובגלל שהן צעירות הן מקבלות את השינוי המגדרי שלו מהר מאוד ולא מבינות למה מבוגרים לא מצליחים לראות ילדים כפי שהם", מספרת קופלר. "היה לי חשוב לשמור על עולם הנעורים שבו יש הרבה יותר מרחב תמרון. בספר הוא מיוצג כבועה שמורה היטב שלא תמיד מוכנה להתמודד עם העולם. יש לזה מחירים אבל גם פתיחת אפשרויות רבות נוספות שבהן ילדה יכולה לשחק כדורסל, לאהוב בנות, או להבין שהמגדר שהעולם קבע עבורה לא בהכרח מתאים לה".

מהי ספרות להט"בית לדעתך?

"הספרות מכילה כמעט רק דמויות הטרוסקסואליות, כך שמבחינתי גם אם יש ספר שמכיל דמות לסבית שעושה קניות בסופר או דמות של טרנסג'נדר שנלחם למען שינוי המין בתעודת הזהות שלו, שתי הדמויות חשובות וחיוניות לייצוג הלהט"בי בכל תחומי האמנות; אם זה בספרות, מוזיקה, קולנוע וכו'. אני חושבת שהדמויות האלו חיוניות כדי לדמיין מציאות אחרת, כדי לאפשר לילדים וילדות הזדהות שאינה רק הטרוסקסואלית או לאפשר למבוגרים למצוא טקסטים הקשורים לעולמם".

לדבריה, "בעיקרון אני מאמינה שהכול פוליטי כך שגם הדמות של הלסבית שהולכת לסופר, סביר להניח שהיא חלק מזוגיות המורכבת משתי משכורות של נשים וזה משפיע על הקניות שלה. אני חושבת שבכל מקרה ספרות טובה לא יכולה להיקרא כדירקטור במכוון, כך שכדאי שהמסרים הלהט"בים השונים יהיו שזורים בעלילה ולא רק מיוצגים באופן פלקטי או סטריאוטיפי".

קופלר טוענת כי בעברית ישנה ספרות לסבית ומציינת את הסופרות שז, מעיין רוגל, ארנה קזין וגלי סבירא, וגם כותבות יותר מיינסטרימיות כיהודית קציר ועמי גדליה שנותנות קול לדמויות לסביות. "אני לא חושבת שאפשר להגדיר באופן אחיד את הספרות הלסבית", היא מוסיפה, "חוץ מהעובדה שעדיין יש מעט ממנה וכדאי שתהיה עוד".

כמי שעוסקת הרבה במגדר - מה המשמעות של ספר שיש בו דמויות שאינן סטרייטיות? מה הפוטנציאל הפוליטי והחברתי הטמון בספרים כאלו?

"אני חושבת בעיקר על ילדות. כשהייתי קטנה דמיינתי שאני אחת הנערות בספרים של ג'ודי בלום, או של סופרות אחרות שקראתי. כולן התאהבו רק בבנים. אני חושבת שזה הרסני שלא מוצגות עוד אופציות שיאפשרו לפתח עוד זהות בעולם שנשלט על ידי ההגמוניה ההטרוסקסואלית".

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...