צילום: אורי שמילוביץ

כמה חשוב למרוד במאלף

"מחאה מתקיימת במציאות של אנטגוניזם. אם נחכה שנרד להם טוב בגרון, הם ימשיכו להקיא אותנו". מותו של הנשיא לשעבר נבון הראה לאורי שמילוביץ את הגישה הבעייתית בקהילה

אורי שמילוביץ. צילום: יחסי ציבור.

מצאו את ההבדלים: ביום שבת, ה-11 בינואר 2014, תוכננה להערך צעדה מחאה של הקהילה הגאה כנגד אלימות טרנספובית, על רקע תקיפת טרנסג'נדרית בידי חבורת שוטרי מג"ב. מספר שעות לפני קיומו המתוכנן של האירוע, נפטר ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. בעקבות זאת, נדחתה ההפגנה לשבוע שלאחר מכן, ואז נערכה במלוא הלהט המוצדק.

ביום שבת, ה-7 בנובמבר 2015, תוכננה להערך ברחבי הארץ מחאה כנגד מתווה הגז שמנסה להעביר ממשלת נתניהו. מספר שעות לפני כן נפטר נשיא המדינה לשעבר, יצחק נבון. ההפגנות התקיימו כמתוכנן באותו מוצ"ש, במלוא הלהט המוצדק.

מצאתם את ההבדל? לא קשה, נכון?

ההבחנה בין המקרים, היא אבן בוחן ששווה להתעכב עליה במאבק הגאה שלנו. היחס החברתי למאבק הגאה נגוע בצביעות, ולמעשה משקף את היחס החברתי לזהות הגאה עצמה. הזהות שלנו נתפסת בעיניי החברה כמביישת, כלא ראויה, כזו שניתן להעניק לה דרור רק בגבולות מאד מסויימים. תמיד תגודר ותסומן כי איננה הנורמה ואיננה לגיטימית באמת.

לכן, גם ההתנגדות העזה לנישואים גאים. חשוב להם, להומופובים, להחריג את הזוגיות והמשפחה הלהטבק"אית מה"נורמטיביות" של הזוגיות והמשפחה הסטרייטית. מכאן, מוחרג גם היחס אל המאבק הגאה שלנו מהיחס אל מאבקים חברתיים אחרים. תמיד ינסו לצמצמו, כפי שמנסים לצמצם את זהותנו ונראותה הציבורית, זאת הצגתי בטורי הקודם. היחס שאנחנו לא שווים, הושרש גם למאבקים שלנו. כך נראה לנו הגיוני שיש מקומות ומועדים בהם אסור לנו למחות בגאווה, על אף שכידוע אנחנו בכל מקום, בכל חברה, בכל קהילה ובכל ישוב, ושהכללים המחמירים חלים רק עלינו.

(לא) צריכים לומר תודה

כבכל מקרה של הומופוביה, גם כאן יש לנו הומופוביה מופנמת. התפיסה הרואה במאבק שלנו ככזה שאינו שווה חילחלה, והיא תופסת גם בתוכנו אנו, בקהילה עצמה. עברנו אילוף. אולפנו להאמין שעצם הנראות שלנו אינו מובן מאליו, עד שאנו באים בדחילו ורחימו לקושש איזו עצם שיזרוק לנו הפריץ, ירום הודו הסטרייט, ויאשר לנו למחות בגאווה או לקיים אירוע פומבי. אירוע להטבק"אי במרחב הציבורי מהווה הנגדה, אנטי-תזה מוחלטת לתרבות הארוניזם אליה הורגלנו, עד שלעיתים נדמה כי נאמר תודה על עצם כך שנותנים לנו לממש זאת, על אף שהינה זכות יסוד.

החברה הסטרייטית כל כך רגילה ליום-יומיות של הארון הציבורי שלנו, עד שהיא בטוחה כי היא עושה לנו טובה שנותנת לנו להתבטא בפרהסיה. כל אירוע או תרעומת ממלכתית מערערים על נקל על זכותנו לצעוד ולהראות. הדוגמאות הן רבות. כך היה לפני כעשור, עת תכנית ההתנתקות דחתה בשנה את מצעד הגאווה העולמי בירושלים וכך בשנה לאחר מכן המצעד נדחה שוב ושוב עד שבוטל ובמקומו התקיים אירוע סגור. אנחנו תמיד אחרונים בתור. מדוע? כאמור, כי התפיסה השלטת הינה שאנחנו צריכים לומר תודה על כך שמרשים לנו לצאת קצת מהארון כקהילה ולא רק כיחידים.

הפגנה בחיפה בעקבות הדקירה במצעד הגאווה בירושלים

יחס זה צץ גם במצעד הגאווה התל-אביבי בשנה שעברה. עם שוך המצעד פרצה הידיעה כי נחטפו שלושה נערים ישראלים. ההנגדה בין המצעד, שאינו נתפס כרציני, אלא כקוריוז ואף כמגוחך בציבור הכללי, לבין אירוע "רציני" כמו זה, ברמה הלאומית, הביא מיידית לקולות אשר ביטאו אנטגוניזם ושאט נפש מהגאווה הציבורית שלנו. "מדוע לא בוטל המצעד נוכח המשבר? הכיצד ההומואים האלה העיזו להמשיך לחגוג בחוטיני ברחובות תל-אביב, בעוד גורלם של מיטב בנינו בסכנה? בושה! חרפה! ביזיון! דואגים רק לתחת של עצמם!". כן, כל אלה הוטחו בנו בשעתו, כלאחר יד.

במקביל, גם בקהילה נכנסנו לכוננות ספיגה אפולוגטית. "החטיפה נודעה רק לאחר סיום המצעד!", הזדעקנו כמתנצלים. הדבר נכון, אך נניח שהחטיפה היתה מתקיימת ומתפרסמת יום קודם לכן - האם היה ראוי כי המצעד יבוטל? בכל אישיו בטחוני במדינה הזו, תמיד נהיה הראשונים להרמס?

הנימה האפולוגטית הזו אופפת את הקהילה בכל הארץ. אני יכול להעיד על כך כחיפאי. במשך השנים, סביב ההכנות למצעד הגאווה בעיר, בעת דיון על המסלול, עולות סוגיות "רגישות" כביכול, של מקומות "רציניים" שאל לנו לדרוך בהם. פעם לא ראוי לנו להתכנס בגאווה מאחורי סינמה מוריה, משום שיש שם איזו אנדרטה, שנה אחרת לא יאה שנתכנס בגן הזכרון מול עיריית חיפה, על אף שמקיימים במקום אירועים אחרים. מיד לאחר מכן נראה כי לא בטוח שנכון לנו להתכנס לקראת הזנקת המצעד בגן בנימין, משום שהוא גובל באזור מתחרד, ואולי נבקש מראשי החרדים בשכונה אישור לכך? (אמיתי לגמרי). אולפנו כל כך טוב על ידי החברה הסטרייטית, עד שהפנמנו כי המאבק שלנו אינו ראוי, אינו שווה לאירועים אחרים, למאבקים אחרים, לציבורים אחרים. מה שמותר להם - אסור לנו?

זכות זו היא זכות חוקתית

זה מפחיד למרוד במאלף. מרתיע לא ללכת עם רגשות האשם שנטעו בנו, של "כבוד" למרחב, אל מול "חוסר הכבוד" האינהרנטי, כביכול, בזהות ובמאבק שלנו. עלינו לזכור שכפי שאין בושה בזהותנו, אין בושה במאבקנו. שהתכתיב הזה הינו דרך להמשיך ולדכא אותנו, באמצעות תודעה כוזבת זו שהטמיעו בנו. הזכות להיאבק למען שחרור מדיכוי היא לא רק זכות יסוד במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, היא גם חובה למיעוט מדוכא. מטבעה, מחאה נשמעת במרחב הציבורי, מתקיימת במציאות של אנטגוניזם ובדרך כלל היא "לא תתאים". אם נחכה שנרד להם טוב בגרון, הם ימשיכו להקיא אותנו.

הדבר נכון למצעדים שלנו, להפגנות ולמחאות שלנו, לפעילויות ולהשמעת הנרטיב שלנו, למאבק שלנו לשינוי בחברה המדכאת אותנו. המאבק הגאה שלנו, יקבע את היחס לזהות הגאה שלנו.

אסכם בציטוט מדהים של שופטת בית המשפט העליון לשעבר, אילה פורקצ'יה, מתוך פסק הדין של בג"צ בזכות קיום מצעד הגאווה בירושלים: "הקהילה ההומו-לסבית מבקשת לקיים אירוע פומבי, בו יינתן ביטוי לאופיה ולייחודה. היא מבקשת להיחשף בפני הציבור הרחב, כדי שיכיר אותה, וכדי שיכיר בה. חשיבותו של האירוע פועלת כלפי חוץ וכלפי פנים. הוא נועד לחשוף את בני הקהילה לציבור הרחב, ובד בבד, לחשל את החוליות המקשרות בין בני הקהילה בינם לבין עצמם, ולחזק את ביטחונם הפנימי בדרך החיים שבחרו להם. בחברה דמוקרטית, זכותו של כל אדם וכל קבוצה להביע ולבטא את ייחודם בדרך הרצויה להם במסגרת החוק, ובכלל זה בחשיפה בפני הציבור הרחב בדרך של אספה ותהלוכה. זכות זו היא זכות חוקתית, המצויה ברף העליון של זכויות האדם".

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...