צילום: צילום עצמי

המוות אינו הסוף

"המאבק הלהטבאקי לשחרור כרוך בהתנגשות עם הציוויליזציה הסטרייטית והנורמות שהיא כופה עלינו, החל מלידתנו, ועד לאחר מותנו". טור מיוחד בעקבות המאבק סביב קבורתה של מאי פלג

אורי שמילוביץ. צילום: יחסי ציבור.

"חיילים אלמונים הננו, בלי מדים,

וסביבנו אימה וצלמוות.

כולנו גויסנו לכל החיים:

משורה משחרר רק המוו‏ת"

כך שרו במחתרת הלח"י לפני קום המדינה, וכך שירה זו מלווה את ההוויה שלנו בקהילה. כולנו כלהטבא"ק, נולדים לחברה בה אנו מיעוט מדוכא, נאלצים להאבק כל חיינו על הלגיטימציה, על הזהות ועל הזכויות שלנו. חיילים נטולי מדים בצבא הגאווה, מי יותר ומי פחות, מי שבוי של הלהטבאקפוביה ומי נהרג על מזבח המאבק. אך לא גויסנו רק לכל החיים, משום שבמקרה שלנו גם המוות אינו משחרר מעול המאבק. הלהטבאקפוביה רודפת אחרינו גם לאחר מותנו, מאיימת להמשיך ולרמוס את כבודנו האחרון. אם בחיינו נשאלת השאלה של מי החיים האלה ומי ריבון עליהם, אז גם בדרכנו האחרונה ובמורשתנו, נשאלת השאלה: של מי המוות הזה?

כל חיינו אנו נאבקים, משום שהחברה סבורה כי יש לה בעלות על חיינו, על זהותנו, על גופנו. היא מנסה להכתיב לנו את המסלול הנכון, מבחינתה, במגדר, באהבה, במשפחה, במראה ובכל אורחות חיינו ובנימי נפשנו. כשאנו מתים, מאיימים תכתיבים אלה לרדוף אחרינו גם לקבר. טרנסג'נדריות רבות אשר נאבקות במהלך חייהן לחיות במגדר המתאים להן, בשם שבחרו לעצמן, בזהות הנכונה עבורן וכפי שהן חשות - כל זה, במותן, נעלם באחת, וכבודן האחרון נרמס ברגל גסה בידי תכתיבי הטרנספוביה. בין אם זו המשפחה שמנכסת את המוות, בין זו זרוע של המדינה כחברת קדישא, התוצאה אותה תוצאה: רמיסת כבודן האחרון.

נשאלת השאלה: של מי המוות הזה בעצם? של המשפחה? של המדינה? של החברים? של הקהילה? הלוא המת כבר אינו יכול לדבר. אך התשובה היא פשוטה וברורה: המוות הזה שייך למי שהחיים שלפניו היו שייכים - לאדם שחי אותם. טרנסית שבחרה לחיות ולהאבק כאישה, שינתה את שמה, היו לה חיים קהילתיים, התנערה מהמסלול שניסו לכפות עליה - בוודאי שבדרכה האחרונה עליה להזכר ככזו. להקבר ככזו או כל דרך אחרת אשר בחרה, בעודה בחייה, או שמייצגת את דרכה האותנטית.

מאבק למען הדורות הבאים

הנסיון לכפות על דרכו האחרונה של אדם, מהות שהיא שונה מההוויה אותה בחר לניהול חיו, היא נסיון לרמיסת אורח חיו ושלילת לגיטימציה מצורת חיים זו. כשרוצים לקבור טרנסית שנפטרה, בתור גבר, שוללים את עצם המאבק לזכותנו על גופנו ועל זהותנו. הנושא עלה לכותרות ממש בימים אלה, בצורה כואבת מאד, לאור מותה הטראגי של מאי פלג. מאי היתה טרנסג'נדרית גאה, פעילה בקהילה וכיהנה בעברה כיושבת ראש הבית הפתוח בירושלים. היא החליטה לסיים את חייה בנסיבות טרגיות במיוחד. לפני כן, השאירה צוואה מפורטת ומדוייקת לחבריה, כולל הנחיות מפורשות באשר לדרכה האחרונה.

מאי ביקשה להמנע מעריכת לוויה דתית, כזו הסותרת את אורח חייה ולא מכבדת את זהותה. במקום זאת, ביקשה כי גופתה תשרף והאפר יפוזר בטבע. מייד לאחר מותה, דרשה משפחתה הביולוגית לקיים לוויה דתית, תוך שהם מתייחסים אליה כ"בן שלהם". אין אני מעוניין להתייחס לפרטים האישיים הנוגעים למאי המנוחה, למותה ולמשפחתה. אך בפירוש חובה עלינו כקהילה לסמן בטוש זוהר כי התנהלות שכזו הינה קלאסית לבסיסו של המאבק הגאה.

לא מדובר בשאלה של כפיה דתית או של חילוקי דעות בדבר סדרי קבורה. כשיש מי שבאים לקבור טרנסית בזהות לא לה, הם למעשה מבקשים להחזיר עטרה ליושנה ולהבהיר כי חייה לא היו לגיטימיים, וכי אין זה מכובד להיזכר כטרנסית. המאבק אינו סמנטי, אלא עקרוני ומהותי: החיים שלנו אינם מכובדים דיו? ומעבר לכך, של מי החיים האלה? שלנו או של המשפחות הביולוגיות והחברה אליה נולדנו, ללא בחירה? אם החיים הם שלנו, גם המוות הוא כזה והמאבק על הדרך שבה נפרד ומהעולם הזה ונזכר בו הינו חלק אינטגרלי מהמאבק הגאה שלנו לחיי כבוד, של זכותנו על חיינו. אם לא מכבדים זהות טרנסג'נדרית במהלך החיים, לא מכבדים גם במוות, ולהיפך. זהו מאבק גם למען הדורות הבאים.

אסור לעבור על כך לסדר היום

ההיסטוריה רוויה בטרנספוביה לעת מוות. לפני כעשור נרצחה ירדנה מארש, מראשונות הטרנסג'נדריות הגאות בישראל, ונקברה  בידי חברת קדישא כגבר, כאשר על המצבה הונצח השם שניתן לה בלידתה כזכר. הביזוי הזה הוא כלפינו כקהילה, וזה אינו מנת חלקן של טרנסג'נדריות וטרנסג'נדרים בלבד. למעשה, הרצון של החברה ההטרונורמטיבית לקבור ביחד עם גופנו, גם את זהותנו, תופס לו צורות רבות. גם כאשר לסבית, בי, הומו או קוויר מתים - נוהגים לקבור את זהותם זו, לעולמי עד, ומצניעים אותה.

לא מדובר בדרך הקבורה או הלוויה בלבד, אלא בזיכרון האחרון של האדם. על פי רוב, כשאדם להטבאקי עובר מן העולם, אזי כברירת מחדל נוהגת החברה למחוק את גאוותו. יכולים לפרסם פרטים רבים על חייו של המנוח, אך את עובדות היותו להטבאקי, נוהגים להצניע. היחס הוא כאל עובדה לא נעימה, פרט רכילותי מביך, ומתוך כבוד למת, מעלימים את מה שרואים בו כבזיון.

כך היה בשנה החולפת, כאשר נפטר בחור צעיר בנסיבות טרגיות. פרסמו שהיה בליין ידוע, שהיה מוכר בעירו, פרסמו שהיה חתיך ותמונות רבות שלו, פרסמו תיאורים רבים עליו, על גופו ועל חיו, על שאיפותיו - אך פרט אחד נסתר מהדיווחים: היותו הומו גאה. חיים שלמים, של חברים בקהילה, של מצעדים בהם נטל חלק ופרסם זאת בגאווה, חיים הומואיים מלאים, חלק כה מרכזי בחייו של אדם מת יחד עם מותו הגופני. החברה מתייחסת בחרדת קודש למוות, ומכיוון שרואה בזהות ובחיים הלהטבאקים כלא רציניים ואמיתיים, אלא כמבישים, היא פשוט מוחקת זהות זו מזכרון חיו של אדם לאחר מותו, כשהוא כבר אינו יכול להתנגד ולהאבק.

היו מקרים של להטבאקים אשר נרצחו על רקע להטבקאפובי - ומשפחותיהם, סביבתם והחברה ניסו לטשטש זאת, לטשטש את זהותם וליטול מהם את כבודם הגאה האחרון.

אסור לנו כקהילה גאה לעבור על כך לסדר היום. כן, זה תמיד לא יהיה נעים להאבק ברגע שכזה, לצאת לעיתים מול המשפחה האבלה והסביבה. אך המאבק הלהטבאקי לשחרור כרוך בהתנגשות עם הציוויליזציה הסטרייטית והנורמות שהיא כופה עלינו, החל מלידתנו, ועד לאחר מותנו. בכל שלב עלינו כקהילה לעמוד לצידו ומאחוריו של הפרט, האדם הבודד המשתייך לקהילתנו, באמירה ברורה שהחיים האלה הם רק שלנו.

מאי פלג הלכה מאיתנו בעיתוי מצמרר, ימים ספורים לפני יום הזיכרון הטרנסג'נדרי, שיצוין בסוף השבוע הקרוב בטקסים ובאירועים של הקהילה ברחבי הארץ ובעולם. המאבק הקצר שנוהל לאחר מותה צלח. בית המשפט פסק כי צוואתה תקויים, וזאת בניגוד לדרישת משפחתה הביולוגית. גופתה תועבר לשריפה והאפר יפוזר במיי הים ותחת עץ. זוהי תזכורת, הגם שמכאיבה, כי אסור לנו לתת לשום טרנספוב והומופוב לשלול מאיתנו את צלם האנוש והכבוד שמגיעים לנו בזכות ולא בחסד. החיים שלנו הם רק שלנו, וכך גם מותנו ומורשתנו.

הלהטבאקפוב רודף אותנו לקבר ולא מתספק בכך שאת חיינו הוא ממרר. על כן, ממאבק גאה - גם המוות לא משחרר.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...