צילום: ליעוז שי

סיפורו של גבר: מטרייה אחת

"בכל יום שעובר הלב שלי נפתח אליו יותר וגם שלו אליי. למרות זאת הוא עדיין לא אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל הוא איתי, גם בימים סוערים. וגם כשאני קצת חלש"

ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.

כבר שלושה חודשים שאנחנו יחד.

וזה מדהים אותי, איך שדי מהר ובקלות, אפשר להתרגל לבנאדם חדש ולהרגיש כאילו הוא נמצא איתך תקופה ארוכה.

בכל אחד מהימים שחולפים אני מרגיש כאילו עוד קליפה מתקלפת ממני ואני מתקרב אליו יותר.

וזה לא פשוט כמו שזה נשמע. כל קליפה שמתקלפת מרגישה לפעמים כמו חתיכת בשר שנחתכת ממני.

לפעמים זה כואב וקצת שורף. לפעמים זה משחרר.

כמעט כמו לגרד פצע יבש. כואב אבל לפעמים גם נעים.

כמעט שלוש שנים עברו מאז שנפרדתי מבן הזוג האחרון שלי ונכנסתי עמוק לתוך סצנת הרווקות הגאה והנוצצת של העיר הגדולה.

מסיבות. סקס. בלגן. רעש. המון רעש.

ובכל פעם שהכרתי איזשהו בחור וחשבתי שאולי הוא ירצה להנמיך יחד איתי את הווליום ולשכוח מהבלגן שקורה שם בחוץ, זה נגמר מהר מידי.

לפעמים זה נקטע והשאיר בי תחושת החמצה גדולה. לפעמים זה פשוט חלף. לפעמים זה נגמר עוד הרבה לפני שהתחיל. כמו אז, בבית הקפה ההוא, בכניסה, כשחיכינו למארחת שתושיב אותנו, אמר לי שזה לא אישי אבל הוא חושב שהדייט הזה לא יתפתח לאנשהו, עוד לפני שהתיישבנו לקפה.

וכל הרעש הזה, והבלגן, המסיבות והסקס, הדייטים הלא מוצלחים, כל אלה גרמו לי להתעטף בעוד שכבות הגנה. בעוד קליפות. וגם לא להאמין שמתישהו יגיע הבחור שלי.

ופתאום הוא הגיע, הבחור הזה שלי.

בתקופה הכי רועשת שחוויתי.

והוא הפוך מכל מה שיכולתי לדמיין לעצמי. בעיקר הפוך ממני.

אנחנו כל כך שונים זה מזה.

אני שותה את הקפה שלי בלי סוכר, כמה שיותר חזק יותר טוב.

הוא שותה את שלו מתוק וחלש.

אני קורא פנאי פלוס וחובב תוכניות תחקיר מעמיקות בערוץ E.

הוא קורא ספרים של מישל פוקו ומעדיף תוכניות תחקיר מעמיקות בערוץ 8.

אני איש של שתיקות. הוא איש של מילים.

אני בתחילת שנות ה-30 שלי. הוא עוד רגע מסיים את העשור הזה.

אבל כל הפערים בינינו מצטמצמים ברגע שהוא מחבק אותי בסוף היום ואני נופל עמוק לתוך הזרועות הארוכות שלו.

ואז, ברגעים האלה, גם הוא הופך להיות קצת איש של שתיקות ואנחנו הופכים לדומים.

ואני מרגיש שגם הוא מתקלף לאט מהקליפות שלו.

הוא דואג לי. הוא מפתיע אותי. הוא לא מוותר על הזדמנות לישון ביחד ובכל אחר צהריים הוא מתקשר להגיד שהוא מתגעגע ורוצה שניפגש.

ערב אחד חזרנו הביתה מארוחת ערב אצל חברים. כל הדרך חזרה הלכנו מחובקים.

זה היה לילה קר במיוחד והשמים היו מעוננים, כאילו בכל רגע עומד לרדת מבול ולשטוף את כל רעשי הרקע של העיר. 

שנינו מבושמים מהיין האדום ששתינו. עוצרים להתנשק בכל רמזור אדום ומפנטזים יחד על הרגע המתוק שבו נגיע לדירה החמה שלו.

ואז אני מרגיש פתאום שהלב שלי דופק חזק והידיים מתחילות לרעוד. אני מביט לתוך העיניים שלו והן מאירות הרחוב החשוך הזה, בדרום תל אביב, והופכות אותו ליפה הרבה יותר.

אני מתקרב לנשק אותו, אבל רגע לפני אני חש שאני לא מצליח להחזיק יותר בבטן את מה שאני מרגיש, ואני אומר לו שאני אוהב אותו.

והוא שותק. מחייך ושותק.

 

"אתה קסם, שתדע לך".

 

והוא מחבק אותי. ואנחנו ממשיכים ללכת הביתה.

וכל הדרך אני מרגיש שהבטן שלי מתהפכת.

הראש אומר לי לא לחשוב על זה יותר מידי. לכל אחד יש את הקצב שלו. הוא לא חייב להגיד לי שהוא אוהב אותי בפעם הראשונה שאני אומר לו.

אבל הלב, הלב מרגיש עכשיו מפוחד.

מפוחד שאולי כל הקליפות האלה, והאינטימיות שנבנתה פה היא בעצם הייתה רק בראש שלי. ביני לבין עצמי, לא ביני לבינו.

אנחנו מגיעים לדירה שלו. אני נכנס לרגע לחדר האמבטיה, להסדיר מעט את המחשבות. אני עומד מול הראי ומרגיש לבד. הדמעות מתחילות לחנוק את גרוני ואני רוצה לברוח.

אני יוצא מחדר האמבטיה ורואה אותו שרוע על הספה בסלון, לבוש בפיג'מה שלו. הוא מסמן לי לבוא ולשכב לידו אבל אני לא מסוגל.

 

"אני חושב שאני אשן בדירה שלי הלילה".

 

הוא מביט בי במבט תוהה. מבין מה עובר עליי, אבל לא יודע מה להגיד.

הוא מלווה אותי לדלת ומחבק אותי חזק לפני שאני יוצא.

כל הדרך הביתה שאלות צפות ועולות בראש שלי ולא נותנות לי מנוח.

איך זה יכול להיות שהוא לא מרגיש כמוני?

למה הוא לא אמר לי שגם הוא אוהב אותי?

אני מגיע לדירה שלי ונכנס ישר למיטה.

והשאלות, הן נשכבות לצידי. תופסות מקום של כבוד על הכר הריק שמונח לידי ומלוות אותי עד שאני נרדם.

אני מתעורר בבוקר מרעם חזק ומרעש של הגשם.

מה שהחל בלילה כקור עז התפתח לסופה של ממש.

אני מכין לי קפה ומתחיל להתארגן לעוד יום במשרד, ופתאום אני מגלה שהשארתי אצלו אתמול בלילה את המטרייה שלי.

השעה נהיית מאוחרת ואני צריך לצאת. הגשם בחוץ לא מפסיק.

אני מתעטף בצעיף ובכובע ויוצא מהדירה שלי.

בכניסה לבניין אני רואה אותו עומד מולי. מחייך ומושיט לי את המטרייה שלי.

הוא בא הנה עכשיו במיוחד, בגשם הזה, בשעת בוקר מוקדמת, רק כדי להביא לי מטרייה, כדי שלא אירטב.

הוא מאחר לעבודה אבל לא אכפת לו. הוא כאן בשבילי.

אני מחייך אליו והוא אליי. אנחנו מתקרבים אחד לשני ומתנשקים כשסבבינו רעמים וברקים וגשם זלעפות, אבל זה בסדר. אנחנו מרגישים בטוחים ביחד.

 

"אני לא יכול להגיד לך את זה... אבל אני יודע שטוב לי מאז שהכרתי אותך. ואני רוצה שתישאר קרוב אלי."

 

ואז הוא היה חייב לשבור את הקרח וסיפר בדיחה טיפשית, ואני בתגובה אמרתי לו שהוא דביל, בדיוק כמו שהוא היה אומר לי, בהתחלה, כשהייתי מובך מהאינטימיות שנוצרה בנינו.

המשכנו לעמוד ככה, בכניסה לבניין, עד שהגשם נחלש מעט ונראה שהסערה חלפה.

הוא הושיט לי את ידו, ואחז חזק בידי, חייך אליי והוביל אותי יחד איתו, תחת מטרייה אחת, אל עוד יום.

חשבתי הרבה מאז על אותו יום גשום וסוער.

בכל יום שעובר הלב שלי נפתח אליו יותר וגם שלו אליי. למרות זאת הוא עדיין לא אמר לי שהוא אוהב אותי.

אבל הוא איתי, גם בימים סוערים. וגם כשאני קצת חלש.

מחבק ומלטף. ושולח מבט עם ניצוץ בעיניים רגע לפני שהוא מתנפל עליי בחיבוקים ונשיקות.

והוא לא נותן לגשם להרטיב אותי יותר.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...