צילום: ליעוז שי

סיפורו של גבר: אנחנו צריכים לדבר

רומן של ארבעה חודשים מסתיים באותה השיחה שכולנו מכירים. ליעוז שי עם אחד הטורים העצובים והמרגשים שכתב

ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.

בימים האחרונים הרגשתי שאנחנו מתרחקים. 
ישנים ביחד. מדברים. אבל מרחוק. כאילו מרחף מעלינו ענן כבד ושנינו בוחרים להתעלם ממנו.
הרגשתי את אותו ענן. הנוכחות שלו הפריעה לקרני השמש של תחילת האביב לחמם אותו וגם אותי. הפריעה לנו לפרוח.
הגעתי אליו בסוף היום, כמו בכל יום בארבעת החודשים האחרונים.
הוא חיכה לי בדלת הכניסה לדירתו, חיבק ונישק אותי חזק. שמחתי. שמחתי שלא התראינו רק יום אחד והוא כל כך התגעגע.
החיבוק שלו היה ארוך והרגיש כאילו הוא נתלה על כתפיי ואוחז בהן חזק.
כשהחיבוק נגמר הוא התחיל לנוע בחלל הדירה ולהזיז חפצים ממקומם. נראה היה שהוא לא שקט וצריך לארגן מחדש את הדירה שלו. אולי גם את המחשבות.
מידי פעם הוא השמיע הערה על זה שאין לו כוח. שהוא עייף. אין לו כוח לזה עכשיו.
ואני ניחמתי אותו, שכמה טוב שהיום נגמר ושעוד כמה רגעים הוא יהיה אחרי מקלחת ונוכל להתכרבל יחד על הספה ולסכם את היום שלנו.
הוא התיישב על הספה לידי וחייך חיוך רחב.

 

"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר"

 

מבלי להגיד מילה נוספת הבנתי בדיוק על איזה נושא אנחנו צריכים לדבר.
ברקע התנגן שיר רועש של Depesh Mode, והרגשתי שהקול והמילים שלו מתערבבים יחד עם המוזיקה שנשמעת ברקע. 
והכל התערפל קצת ונהיה לא ברור מסביב.
הוא יושב לצידי, מתחיל לדבר כשמבטו פונה לכיוון אחר. לא לכיווני. חיוך רחב מרוח על פניו. טון הדיבור שלו מעט ציני או אולי הוא נוהג כך מתוך מבוכה.
הוא מסביר לי לאט ובעדינות שהוא באמת מנסה, כבר כמעט ארבעה חודשים, להתאהב בי, והוא לא מצליח.
הוא חשב שאם ייתן לפרח הזה זמן לפרוח בסוף יגיעו גם הפרפרים ויחוגו סביבו.
אבל הם לא מגיעים, הפרפרים האלה. הם לא מתעופפים לו בבטן כשהוא חושב עליי.
והוא מאמין באהבה. והוא יודע שהיא מביאה איתה פרפרים גדולים וקטנים שמתעופפים מהר, ממש כמו בטבע. ממש כמו שמגיע האביב, והפרחים בשיא פריחתם וסביבם חגים פרפרים שמחפשים צוף.
אבל הוא לא מוצא את הצוף הזה אצלי. הוא לא מאוהב בי.
ואני מנסה להגיד לו שאולי צריך לתת לזה קצת זמן. שגם לי לקחו כמה חודשים לתת לפרפרים שלי לעוף. אבל הוא לא חושב כמוני.
ואז הוא מביט בי. ומספר שכואב לו. כואב לו לעשות את זה. כואב לו שהוא מוותר עליי. הוא מתאר כאב עמוק שנמצא בין הצלעות שלו. כאב שהוא מסתובב איתו כבר שבוע שלם.
אני מקשיב ולא יודע מה לומר.
אני מרגיש שנתתי את כולי. שהתגברתי על כאבים ישנים ושחררתי את כל הפרפרים שלי לעוף חופשי, מבלי לפחד הפעם. מבלי לחשוב על מנצחים או מפסידים, רק להיות ברגע הזה. כאן ועכשיו.
אבל זה לא הספיק. זה לא הספיק לו.
הוא מסיים לדבר. מבטו מנסה לגשש את הדרך אל מבטי, אבל אני לא מסוגל להביט לו בעיניים.
אני מתחיל להרגיש את הכאב הזה שהוא דיבר עליו, מתפתח אצלי בין הצלעות. תוך כמה שניות הוא גדל ואני מרגיש שכל מה שאני צריך זה למצוא את הדרך שלי בחזרה, הביתה.
אני קם מהספה וניגש לארון הבגדים. מוציא משם את התחתונים, הגרביים, החולצות שהשארתי אצלו בסוף השבוע שעבר.
אני ניגש לסל הכביסה ומתחיל לחפש בתוכו כביסה מלוכלכת שהשארתי כאן, בדירה שלו, כשעוד חשבתי שהוא ירצה שנכבס גם את הלכלוך שלנו ביחד.
הוא ניגש אלי ונותן לי שקית נייר גדולה וצבעונית. כל אותו זמן החיוך לא יורד מפניו. אני יודע שזאת כנראה הייתה המבוכה שהשתלטה עליו, אבל ברגע אחד הרגשתי איך הוא הופך פתאום לאיש מרוחק. אולי אפילו קצת אירוני.
הוא מציע שאעזוב את זה. שהוא יכין לי את הדברים ויביא לי אותם למחרת אבל אני לא רוצה.
כאב הזה חד ושורף לי ואני מעדיף לסיים איתו כמה שיותר מהר. לנתק את הכבלים האלה, שנוצרו בינינו בחודשים האחרונים, במהירות. ניסיון העבר לימד אותי שכך הרבה יותר טוב.
אני מסיים לאסוף את החפצים שלי מהדירה שלו לשתי שקיות נייר גדולות וצבעוניות.
אני עושה עוד סיבוב אחרון בדירה שלו, שבחודשים האחרונים היתה לי כבית. אני לא רוצה שהוא יבחין, אבל אני בעצם נפרד.
נפרד מהמרפסת שבה שתינו קפה בבוקר יום שבת. נפרד מהעציצים הגדולים, מלאי צמחי התבלין, שהפכו את ארוחות הערב לטעימות יותר.
נפרד מהמטבח ומהסלון שבהם בילינו ביחד. נפרד מחדר האמבטיה. נפרד מחדר השינה, החדר בו סקס קר גיבש צורות אינטימיות חמות והפך אותנו לזוג.
על המיטה בחדר השינה שוכב עכשיו החתול שלו ובוחן אותי. רציתי להיפרד גם ממנו לשלום. ללטף אותו בפעם האחרונה, אבל לא יכולתי. הרגשתי שאם אגע בו בחיבה והוא יחזיר לי ליטוף מתפנק בחזרה, אני אשבר.
יצאתי מחדר השינה, משתדל לא לצור קשר עין. 
הוצאתי מצרור המפתחות שלי את מפתחות הדירה שלו והשארתי אותן על שולחן הסלון.
הוא ישב על הספה ולא אמר מילה. אולי אם הייתי שולח לעברו מבט הייתי רואה שכואב לו. אבל לא יכולתי. לא יכולתי לעשות את זה.
במקום זה פשוט נעמדתי מולו. הוא קם וחיבק אותי חזק. ואני לא הצלחתי להחזיר לו חיבוק.
כל מה שרציתי לעשות זה רק לצאת מהדירה הזאת כבר ולבכות.
ניגשתי אל דלת הכניסה.

 

"רגע, אני אעזור לך עם זה"

 

הוא פתח לי את הדלת, ובלי להביט בו עוד פעם אחרונה, יצאתי בריצה לחדר המדרגות.
כמעט ומעדתי כשהגעתי למטה, והיה נדמה לי שאני רואה בזווית העין את הראש שלו מציץ מהקומה העליונה, אבל לא יכולתי לעצור ולהביט אחורה.
הדמעות חנקו אותי. האוויר נגמר. כל הפרפרים התעופפו בבת אחת אל מחוץ לגוף שלי והשאירה תחושת ואקום גדול וריק מאוד.
כשהגעתי הביתה התחלתי לרוקן את השקיות הצבעוניות מהחפצים שלי ולהחזיר אותם למקומם.
תוך כדי שאני מסדר ובוכה, אני שם לב שהבית שלי מלוכלך. שלא השקעתי בו הרבה זמן, כי לא הייתי בו הרבה זמן.
ולמרות השעה המאוחרת, ולמרות שהגוף שלי היה עייף והלב כואב החלטתי שאני חייב לנקות הכל.
להסיר את האבק. לשפוך מים. לחזור לדירה שלי ולעשות ממנה מקום שאוכל לאהוב בו שוב, אבל הפעם את עצמי.
והנה, אני יושב עכשיו על המרפסת, בלילה קר של תחילת מרץ. 
השעה כבר 2 ואני מחכה עכשיו שהדירה שלי תתייבש ואוכל להיכנס פנימה וללכת לישון.
כשנכנסתי למיטה התכסיתי עד מעל הראש ודמיינתי איך בפעם האחרונה כפות הידיים שלו מלטפות אותי לאט והזרועות הארוכות שלו עוטפות ומרגיעות אותי.
והרגשתי שלמרות שזה הלילה הראשון שלנו בנפרד, זה בעצם הלילה האחרון שלנו ביחד. 
וקיוויתי שכשהבוקר יגיע, לא יירד שוב גשם.
אני לא מסוגל להתגונן מפניו עכשיו. 
המטרייה שלי נשברה.

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...