צילום: PROabelle2,flickr

שבויים בתסמונת דיסני

"אם הייתי פסיכיאטר, הייתי מאבחן את הדור שלנו כסובל מתסמונת דיסני: מצפים שהחיים יראו כמו סיפור מהאגדות, ולכן החיים בודדים ועצובים יותר מכפי שהם חייבים להיות". טור תגובה

שחר בן-פורת
שחר בן-פורת. צילום: עצמי.

כאשר קראתי את הטור החדש של ליעוז שי נהייתי עצבני מרגע לרגע. הוא דביל, אמרתי לעצמי, הרי אם הוא מרגיש כאב בלב זה סימן שיש גם אהבה בלב. זה שהוא לא מרגיש פרפרים לא אומר שיש בעיה; זה הציפייה שקוברת את מערכת היחסים הזו בטרם עת.

גילוי נאות: אני סאקר של אהבה. רומנטיקן בלב ובנפש, מאז שהתחלתי לצאת מהארון בגיל 17 כל מה שחיפשתי היה חבר. נכון שבדרך היה לי לא מעט סקס והיו גם תקופות שהרעיון של מערכת יחסים בכלל לא נשמע לי מתאים; אבל בתוכי, גם בתקופות שהכחשתי, זה מה שבאמת רציתי. לאורך כל השנים התאהבתי, התאהבו בי, אבל בעיקר חוויתי "זה לא מתאים" ו"אני לא מאוהב בך" ו"אני לא מאוהב בך יותר". עד גיל 30 הייתי במערכת יחסים אחת שנמשכה חודשים ספורים, ובזמן שמרבית החברים שלי היו במערכות יחסים, אני בעיקר הייתי רווק ומתוסכל. 

בגלל זה יש לי אלרגיה קלה לאנשים שממהרים להיפרד. אני יודע על בשרי עד כמה המפגש של שני לבבות הוא נדיר ומיוחד, וכמה קשה ליצור אותו; ולאורך השנים אני רואה שוב ושוב כמה מהר אנשים ממהרים להגיד 'לא'. לעזאזל, גם אני עשיתי את זה, בדיוק לפני 10 שנים. היה איזה בחור אחד שהתיידדנו, ובמשך חודשים ארוכים שאלו אותי חברים משותפים אם אני בעניין שלו. כל הזמן אמרתי 'לא' והיו לי מאוד סיבות הגיוניות למה לסרב. אבל בשלב מסוים החלטנו שניפגש לקפה, לדבר על הקושי שלנו במערכות יחסים. אולי נעזור אחד לשני להבין מה חוסם אותנו וכך משהו ישתנה, כל אחד בחייו, כך חשבנו. בעוד חודשיים אנחנו נציין 10 שנים לדייט-לא-דייט ההוא, ונמסד את היחסים שלנו עם עורך דין ועוגה. 

מה שכמעט חיסל את האהבה המיוחדת הזו בחיים שלי היה הפער בין הציפיות שהיו לי לבין המציאות. רציתי מישהו מבוגר יותר, גבוה יותר, והוא בכלל צעיר יותר ונמוך יותר. והיו עוד סיבות, שקצת מביך אותי לספר לכם עליהן. אבל המכנה המשותף של כולן היה הפער הזה, בין מה שחשבתי שיעשה לי טוב, לבין מה שעשה לי טוב באמת. המזל שלי היה שברגע מסוים הסכמתי לשים בצד את הציפיות, ולשאול את עצמי מה אני מרגיש. ואת מה שהרגשתי באותו רגע, לא יכולתי להכחיש (ולשמחתי, זה מה שקרה לו).

כשקראתי על הפרידה של ליעוז מהחבר שלו, חשבתי בדיוק על זה. על הפער שיש לנו בין מה שאנחנו חושבים שצריך להיות לבין מה שקורה בפועל. פגשתי אי אלו זוגות במהלך החיים, שהיחסים שלהם לא התחילו עם פרפרים וזיקוקי דינור; שהאהבה היתה שקטה מהרגע הראשון. אני חושב שבפועל יש הרבה יותר זוגות כאלה, אבל רובם נפרדים בגלל הפער הזה ולכן זה לא ממשיך.

כשאני מנסה להבין למה זה קורה לנו, אני מאשים את וולט דיסני וכותבי אגדות הילדים המפורכות, שבכולן יש אהבה ברורה וחד משמעית, שאין בה כאב, פחד וספק; אהבה שמתחילה ומאותו רגע ממשיכה עד עצם היום הזה. אם הייתי פסיכיאטר, הייתי מאבחן את הדור שלנו כסובל מתסמונת דיסני: מצפים שהחיים יראו כמו סיפור מהאגדות, ולכן החיים בודדים ועצובים יותר מכפי שהם חייבים להיות. הרבה יותר. 

אז אם אתה קורא את הטור הזה, מי שלא תהיה, יש לי דבר אחד לומר לך: אם הלב שלך כואב, הלך שלך אוהב. ולכולנו אני מאחל להשתחרר מתסמונת דיסני, שמאכלת כל פוטנציאל לזוגיות טובה. 

הכותב הוא עורך ב-GoGay, מתקשר ומנחה סדנאות מודעות, מחבר הספר "המדריך למרגיש המתחיל או מה לעזאזל עושים עם כל הרגשות הללו?"

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...