צילום: ויקיפדיה

תודה לך, אורי אבנרי

28 שנים מאז ביטול החוק האוסר על משכב זכר, אורי שמילוביץ' מזכיר כי חבר הכנסת שניסה לעשות זאת לראשונה היה אורי אבנרי. עוד בשנת 1971 הוא הגיש הצעת חוק ונשא נאום נרגש בכנסת

אורי שמילוביץ. צילום: יחסי ציבור.

"ויאמר המן, למלך אחשוורוש - ישנו עם-אחד מפוזר ומפורד בין העמים, בכול מדינות מלכותך; ודתיהם שונות מכל-עם, ואת-דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין-שווה, להניחם. אם-על-המלך טוב, ייכתב לאבדם" (מתוך מגילת אסתר).

חג פורים, הנחגג בימים אלה, יונק מסיפור מעשה הזה, בו קמו לכלות את העם היהודי בממלכת פרס, כל זאת בשל שונותם של היהודים, בשל היותם שונים מן הכלל בו הם מצוים. הרדיפה אחרינו, קהילת להטבא"ק, יונקת גם כן מאותו המקום בדיוק. שונותנו כה צרמה לחברה הסטרייטית בה אנו מצויים, עד כי היא קבעה כי אנחנו ראויים לרדיפה ולביזוי, שאנו סוטים, חולים, עבריינים, כל זאת רק מעצם קיומנו. את החוק שאסר על משכב זכר אמנם ירשה מדינת ישראל מן המנדט הבריטי, אך היא התעקשה לשמרו משך 40 שנים מאז הקמתה.

השבוע, במקביל לחג הפורים, ציינו בקהילה 28 שנים לביטול החוק ההומופובי הנורא הזה, אשר בוטל בסוג של מחטף, באותו תרגיל פוליטי ידוע של חברת הכנסת שולמית אלוני, ב-22.03.1988. את אותו מפנה היסטורי בחיי הקהילה הגאה בישראל, אותו פור שנפל לזכותנו לפני 28 שנים, מכירים רבים ומדברים בו, וראוי לעשות כן.

אך בשבוע זה, ראוי שנחזור גם אל ההיסטוריה הפחות מדוברת של החוק, אשר איים בעשר שנות מאסר על הומואים וביסקסואלים בישראל. נסיונות קודמים לביטול החוק הדרקוני נעשו בעבר, כולל על ידי אלוני עצמה וח"כים טובים נוספים לצידה. היה גם יועץ משפטי לממשלה, חיים כהן, אשר עוד בשנות החמישים הורה למשטרה ולפרקליטות שלא לחקור ולהעמיד לדין על  עבירה זו. אך הפעם הפרלמנטרית המוצהרת הראשונה, האמיצה והמרגשת מכולן, היא גם הנשכחת מכולן.

מאחורי הנסיון ההיסטורי הזה עמד אדם יקר, שלא זוכה לטעמי להתייחסות הראויה ולכבוד בהיכל התהילה של ההיסטוריה הגאה בישראל. אורי אבנרי, כיום בן 93, שהתפרסם כעיתונאי אמיץ וכפעיל שלום אמיץ, כיהן גם כחבר כנסת אמיץ לא פחות. כבר בשנים 1965 (עוד לפני מרד סטנוול!) ו-1970 העלה ח"כ אבנרי את הנושא, אגב אורחא, בדיוני הכנסת ותבע לשנות את החוק. בחודש יוני 1971, הגיש, לראשונה, הצעת חוק לביטול האיסור על משכב זכר. בפעם הראשונה נדרשה הכנסת לעסוק ישירות בסוגיה של העוול כנגד הקהילה, שעוד היתה רחוקה מלהיות גאה ולא זכתה להכרה, בימים בהם הומוסקסואליות עדיין היתה מוגדרת כהפרעה רשמית בספר מחלות הנפש ברחבי העולם ואפילו לא היה קיים עוד ארגון קהילתי בישראל.

אבנרי פתח את הדיון בנאום מרגש, בו פירט לראשונה, מעל בימת הכנסת, את העוול הנגרם להומואים ולחוסר הצדק המשווע כלפיהם, הנגרם בידי החברה. אבנרי הקריא את מכתב ההתאבדות של בחור ישראלי בן 23, אותו כתב לאימו, בו הוא מגולל את מסכת ייסורים שעבר כהומו במדינת ישראל ההומופובית. זהו המכתב, כלשונו, אותו הקריא אבנרי בפני מליאת הכנסת:

" מאז גיל 16 ידעתי שאני שונה מכל הנערים בגילי. ניסיתי להסתיר זאת מכל העולם, וגם ממך, אמא. אבל חיי הפכו לגיהינום. בכל רגע פחדתי שיגלו את הסוד שלי, שיזרקו אותי מבית־הספר, שיגרמו בושה גם לי וגם לך. לכן ברחתי מהחברה, והייתי בודד. ניסיתי ללחום נגד הנטייה שלי, באמת ניסיתי. העמדתי פנים ויצאתי עם בנות, אבל זה היה עינוי בשבילי. בסוף התחילו להתלחש מאחורי גבי.

"האסון הכי גדול היה כשלא קיבלו אותי לצבא. זה היה כאילו הדביקו אות קין למצחי. בכל מקום שאלו אותי מדוע אני לא חייל. הייתי צריך להמציא שקרים. לא ידעתי מה זה אושר, עד שפגשתי את דויד. אהבתי אותו מהרגע הראשון, וזאת היתה אהבה אמיתית. אמרתי לך שאנו סתם חברים, אבל חיינו יחד. כשדויד עזב אותי, זה היה בשבילי מכה נוראה. התחלתי לחפש חברים ברחוב, על שפת הים ובמקומות כאלה. שלשום התנפלו עלי שם, היכו אותי וגנבו את הכסף שלי. מה יכולתי לעשות? לא הלכתי למשטרה, מפני שלפי החוק אני פושע. פחדתי ממה שיגלו בחקירה.

"נמאס לי מהכל. אני לא יודע מה פשעתי, ולמה מגיע לי עונש. אף פעם לא עשיתי שום רע לאיש. אבל אני מרגיש כאילו אני פושע, שאני צריך כל הזמן לברוח ולהתחבא, אפילו ממך. אני לא מאשים אף אחד. אני פשוט לא יכול יותר. אמא, סלחי לי. "

לאחר הקראת המכתב, שאל אבנרי ישירות את חברי הכנסת: "מדוע אנו מתקוממים כנגד ההומוסקסואלים, מנדים אותם, מתעללים בהם, מקפחים אותם, מקיימים נגדם סעיף פלילי המטיל עליהם עשר שנות מאסר?". עוד הוסיף בדבריו הנחרצים: "המוסר של ימינו אינו יכול להשלים עם הענשת אדם במעשים שאינו אשם בהם, שאינם פוגעים באיש, הנעשים בהסכמה הדדית בצנעת הפרט."

אבנרי הסתמך על חוות דעת של מומחים משפטיים מתקדמים והסביר כי הגם שהחוק אינו נאכף, יש לבטלו ופירט את נזקיו: "קיומו של הסעיף מאפשר מעשי סחיטה, מחזק את הדעה הקדומה החברתית, מגביר את הנידוי החברתי, מוסיף על האומללות של אלפי בני אדם חפים מפשע, שהם נורמליים מכל הבחינות, אזרחים נאמנים למדינה ומועילים לחברה".

בסיום נאומו, חזר אבנרי לעניין המכתב שהקריא, פנה בדברים חסרי תקדים לחברי הכנסת ואף תקף את החברה הכללית, ההטרוסקסואלית: "מה היה לסלוח לאותו נער חף מפשע - שכל אשמתו היתה שהתפתחה אצלו נטייה שאינה לפי הנורמה שלנו? אם מישהו זקוק כאן לסליחה ולמחילה, הרי זה אנחנו, הנורמליים כביכול, המקיימים נידוי חברתי וחוק פלילי נגד אנשים חפים מפשע אלו. אין הם מזיקים לאיש".

דבריו המרגשים והנחרצים של אבנרי מעל בימת הכנסת זכו לאדישות ולבוז מצד חברי הכנסת. הממשלה כלל לא טרחה להשיב להצעתו ולדבריו, ומצד חברי כנסת, ממגוון סיעות, נשמע ביטול מוחלט כלפי דבריו. הם דחו את חשיבות העניין, טענו שהעניניים הבטחוניים והמדיניים הם החשובים, שהדבר עלול להביא לעידוד תופעות פסולות אחרות כמו שימוש בסמים ושיש לשמור על הנוער והחיילים. בתגובה ציין אבנרי כי בין הנוער והחיילים הללו ישנם גם מי שנפגעים מהחוק הדרקוני הזה (כלומר הומואים) וזכה לתרעומת הח"כים.

לסיכום הדיון, פנה אבנרי בצורה רגשית ואישית, הבאה להמחיש את גודל השעה והעניין: "הלוואי והייתי מוכשר יותר בתורת הרטוריקה. אני מרגיש שנפלה עלי אחריות כבדה לגורלם של רבים וטובים".

מיד לאחר מכן, הצביעה הכנסת ודחתה ברוב גדול את הצעת החוק של אבנרי לביטול החוק שאסר על משכב זכר. לקחו עוד 17 שנים, ושתי הצעות חוק נוספות, וכידוע שולמית אלוני המנוחה נכנסה להיסטוריה כמי שהצליחה לבטל את החוק המזוויע ההוא במרץ 1988.

כדאי שנזכור ונוקיר גם את מי שניסו לאורך הדרך, ואל מול הומופוביה מוחלטת לא עלה בידם להגן עלינו, על אף שניסו. לאורי אבנרי מגיע מקום של כבוד בהיכל התהילה הקהילתי שלנו. אם שולמית אלוני היא מלכת אסתר הגאה, אשר הצילה אותנו, אז אורי אבנרי ראוי להיות הדוד הגאה, מרדכי.

תודה לך, אורי אבנרי. 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...