צילום: ליעוז שי

סיפורו של גבר: מחפש

מרתון של "סקס והעיר הגדולה" עם פסקול של אדל ומאריה קארי ברקע הם הדרך לעבור את הפרידה. עד שהגיע פורים עם ההחלטה לחגוג את החיים עם חצאית טוטו ורודה. ליעוז שי בטור חדש

ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.

כשהייתי נער הייתי מחכה בכל שבוע לפרק חדש של "סקס והעיר הגדולה".

קארי ברדשו הייתה הגיבורה שלי וכל מה שרציתי זה לחיות את החיים שלה.

כל דבר שקרה לה ריגש אותי ואפילו הכאב שלה, אחרי פרידות מבחורים, היה נראה לי כמו הדבר הכי מגניב שיש.

גם אני רציתי ללכת ברחובות העיר הגדולה, לבוש כאילו יצאתי עכשיו מקטלוג, שבור לב, כשדמעה מאיימת לזלוג מזווית העין שלי, בעודי חושב מחשבות עמוקות על משמעות האהבה ואיך נגמרות ככה פתאום, בלי הודעה מוקדמת מערכות יחסים.

ואז הגעתי בעצמי לעיר הגדולה והתחלתי להבין את קארי יותר.

וזה בדיוק העניין בכל הסדרות האמריקאיות האלה - הן מוכרות לנו כאב עטוף באריזה נוצצת וגורמות לשיברון לב קורע להישמע מתוק כמו שיר של טיילור סוויפט.

רק שבמציאות, המלודיה הזאת, שמלווה את הכאב, נעימה הרבה פחות.

כל מודולציה משפיעה על מצב הרוח.

וכל מיתר של כינור שמתנגן ברקע חותך את קצות האצבעות.

לפני שבועיים, כשחוויתי פרידה שהכתה בי כרעם ביום בהיר, מצאתי את עצמי בעיקר שואל שאלות.

מעל כל אותן שאלות ריחף ענן אפור וקודר במיוחד שאם הייתי צריך לתרגם אותו למילה אחת היא הייתה פשוטה מאוד - "למה?".

למה זה לא הצליח?

לא הוא לא רוצה אותי?

למה זה לא יכול להיות סיפור אהבה מתוק, בדיוק כמו ב"סקס והעיר", כשקארי פוגשת את מיסטר ביג ושניהם יודעים שלמרות כל הקשיים והמורכבות, הם נועדו זה לזו והאהבה שלהם תנצח בסוף את כל המכשולים שניצבים בדרך.

כשהבנתי שאני לא מוצא את התשובות לכל השאלות האלה החלטתי לחזור לאותה סדרה שהשפיעה עליי כל כך.

חיפשתי נחמה. חיפשתי מישהו שיבין אותי. ובעיקר רציתי לאפסן את המחשבות, וגם את הלב שלי בצד, ולהתעסק קצת בצרות של אחרים.

וכך מצאתי את עצמי במרתון אין סופי של "סקס והעיר" כשבין פרק לפרק, בשביל שלרגע לא אשכח שהלב שלי שבור, התנגן לו ברקע פלייליסט של אדל ומאריה קארי.

המלצה שלי - אם הלב שלכם חלש אל תנסו את זה בבית!

ומפעם לפעם, בין דיבורים על אופנה וגברים, הופיעה לה איזו תובנה שגרמה לי להתחזק.

והימים האלה, של אחרי פרידה, הם מעייפים במיוחד.

מצב הרוח לא יציב, הבטן מתהפכת, והלב... הלב כואב באמת.

אני מוצא את עצמי מסתובב בעיר בכל יום ומחפש תירוצים למה לא לחזור לדירה שלי. למה לא להיות לבד.

ומבלי להתכוון אני רואה אותו כל הזמן.

בדרך לעבודה. אצל הירקן השכונתי. ככל שמתגבר אצלי הרצון לשכוח אותו, כך אני רואה אותו יותר. ובכל פעם כזאת, שאני רואה אותו במקרה ברחוב, אני מרגיש הרבה יותר לבד.

הבדידות הפתאומית הזאת גורמת למחנק בגרון.

התחושה הזאת, שרק לפני רגע ריחפתי ובבת אחת נחתתי על האדמה, מבלי להתכונן, היא קשה.

קל להתרגל לתחושת הריחוף הזאת. לתחושה שאני לא לבד. שיש מי שחושב עליי רגע לפני שהוא הולך לישון בכל לילה.

זה גורם לי להרגיש מיוחד. לא כמו כולם. טיפה יותר גבוה, טיפה יותר חזק. אהוב. אהוב שלו.

ובימים הראשונים לפרידה הזאת אני מצליח להבין שמעבר לתחושת העצב והגעגוע, אני מרגיש שאני כבר לא מיוחד יותר. שאני סתם.

ובדיוק ברגעים האלה מצאתי את עצמי יושב מול הטלוויזיה, עם קערה גדולה של גלידה, ממרר בבכי וסופג את ניו יורק דרך המחשבות של קארי ברדשו, ופתאום היא כבר לא נראית לי יותר כמו דמות רחוקה ובלתי מושגת.

היא נראית לי אמיתית. היא נראית לי קצת כמוני.

יכולתי לדמיין איך גם היא מתעצבת בכל פעם שהיא נזכרת בחיוך של הבחור ההוא ששבר לה את הלב. בנמשים שעל הלחיים שלו. ברגעים משותפים.

אני מנסה לברוח למקום שדרכו הכי קל לי להתמודד עם כאב - הכתיבה, אבל אני לא מצליח.

אני כותב המון אבל נעצר בכל פעם באותה נקודה.

אני לא מצליח לתאר מה אני מרגיש. אני לא מצליח לתאר ממה הכאב שלי מורכב.

אני מנסה לכתוב על געגועים. אני מנסה לכתוב על לב שבור.

אני מנסה ומנסה, אבל בכל פעם שאני מגיע לשלב בו אני צריך לגעת בפצע פתוח, אני נעצר.

הימים עוברים והכאב הזה, שבא והולך, מתחיל להשתחרר. הוא מתחיל בעיקר ללכת ממני.

אני מודה בפני עצמי שאני לא מבין את הפרידה הזאת. אני מודה שישנם דברים שכנראה לא אבין.

החיים שלנו רצופים באורחים שמגיעים לרגע אחד, לחגוג איתנו מעט, ונעלמים כלא היו.

והוא, הוא כנראה היה אורח לרגע במסיבת חיי.

והמסיבה הזאת, שמבחינתי רק עכשיו התחילה, לא תיפסק כל כך מהר. בטח שלא בגלל אורח אחד שהחליט לעזוב באמצע.

אז למרות הקושי והכאב, הלילות בלי השינה ותחושת הגעגוע, אני מחליט שזה הזמן שלי לחגוג ובגדול.

אני מחליט שפורים הזה יהיה שמח במיוחד.

חבר הציע לי להתחפש יחד איתו לבלרינה, ואני מודה שזה רעיון שבזמנים אחרים הייתי פוסל על הסף. 

אולי כי הייתי מרגיש שהתחפושת הזאת לא גברית מספיק ושהיא תביך אותי, אבל הפעם בא לי לצאת קצת מעורי ולא לחשוב יותר מידי.

אני קונה חצאית טוטו בצבע ורוד וכתר מנצנץ, ליפסטיק אדום ונצנצים לפנים והתחפושת שלי מוכנה.

אני חוזר מהחנות, לובש את החצאית בשביל לראות שהיא מתאימה לי וברקע, כמו בכל יום בשבועיים האחרונים, רץ על מסך הטלוויזיה פרק של "סקס והעיר".

וכשהפתיח של הסדרה מתחיל, וקארי מופיעה על המסך, לבושה בחצאית טוטו ורודה, אני מבין שבעצם, מבלי ששמתי לב, קצת הפכתי להיות היא.

גיבורת נעוריי נוכחת עכשיו בכל חלק בדירה שלי ואני אוהב אותה יותר משאהבתי אי פעם.

ואני אוהב גם את עצמי. 

גם כשאני פגוע. גם כשאני שבור לב. גם כשאני שואל שאלות שאין להם מענה.

וגם עכשיו, כשאני לובש את חצאית הטוטו הוורודה שלי ואת הכתר המנצנץ, רגע לפני שאני יוצא למסיבת פורים.

ואני חושב על הדמיון הלא מקרי הזה, בין המילים "לחפש", כמו התשובות שאני מחפש, לבין "תחפושת".

הן מגיעות מאותו השורש. הן דומות וגם שונות.

הראשונה מסמלת עבורי מסלול בטוח לכיוון האמת. השנייה מסמלת עבורי את האפשרות להניח לרגע את עצמך בצד, ולהיות לכמה שעות מישהו אחר. בשתיהן, אם תחפש מספיק טוב, תמצא את עצמך מחדש.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...