צילום: ליעוז שי

סיפורו של גבר: הזמן הנכון

"כמה קל היה יכול להיות אם היינו יכולים לקנות זמן בתוך בקבוק בסופרמרקט. אבל עד שזה יקרה אני כאן. משחרר לחצים ישנים. לא נבהל אם הכאב לא עוזב בקלות". ארבעה שבועות מאז הפרידה, בחור חדש ותובנה חשובה

ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.

לפעמים אני פשוט אוהב לעצור הכל, לנשום עמוק ולקחת את הזמן לעצמי.

רק לעצמי. לקרב אותו אליי עד כמה שאני יכול. 

וזה לא תמיד פשוט, כי הזמן הזה, הוא טיפוס די חמקמק. נראה כאילו הוא פשוט בורח.

ואי אפשר לעצור אותו, את הטיפוס הזה. הוא מכתיב את הקצב בעצמו וקובע תמיד מתי מגיע הזמן הנכון.

ולפעמים "כשהזמן הנכון" לא מגיע, אני פשוט מאלץ אותו קצת להתכופף בשבילי ולהיות כאן ועכשיו.

וזה מרגיש כאילו שאני מרמה את הזמן וגם את עצמי. 

במקום לתת לדברים לקרות לאט, אני מנסה להאיץ בעדם ובעדי. 

לגרום לתהליכים ארוכים לקרות מהר יותר. 

ואני שואל האם אני לא מאבד משהו בדרך, כשאני מנסה לגרום לעצמי לשכוח מהר דברים שהכאיבו לי, או אנשים שפגעו בי. אני כל כך עסוק בלנער ממני את הכאב ולהאיץ את תהליך ההחלמה, עד שאני שוכח לפעמים שפשוט צריך לתת לזמן לעשות את שלו. 

בימים האחרונים אני חסר מנוחה. אני מזהה בעצמי את הקולות האלה, שקוראים לי למהר ולעבור הלאה. לא להתעסק בכאב ובפחד ופשוט להמשיך בכוח.

אני מחליט שהגיע הזמן לנער את שאריות האבק שהצטבר לי על החיים בחודש האחרון, ולצאת לחגוג את החזרה לעולם הרווקות במסיבה גדולה. הכי גדולה שהעיר יכולה להציע לי בסוף השבוע הזה.

והנה אני מוצא את עצמי רגע לפני המסיבה, בשעת לילה מאוחרת, יושב בבית של חברי הטוב טל, ובעודו מורח לי שעווה על הכתפיים ומורט משם שיער שהצטבר בחורף האחרון, כאילו הוא מנער ממני את שאריות אותו אבק שהצטברו עליי.

אנחנו מדברים מלב אל לב על החשיבות הגבוהה שאנחנו מייחסים למראה שלנו וכמה אנחנו נותנים לבחורים בעיר הזאת להכתיב לנו את מצב הרוח כשזה מגיע לאיך אנחנו מרגישים כלפיי עצמנו. עד כדי כך שאני מוכן לסבול את הכאב של השעווה הזאת רגע לפני שאני יוצא מהבית רק בשביל להרגיש כמה שיותר נוח כשאני לובש גופייה.

משם, במעבר חד, אנחנו גולשים בקלות לשיחה על זוגיות, ומשם גולשים מהר, במדרון החלקלק הזה, לכיוון שברון הלב שזוגיות יכולה להביא איתה. ככל שהשיחה נהיית עמוקה יותר, כך גם העור שלי צורב יותר, מכל מריטה של רצועת שעווה חמה, שקצת פוצעת לי את הכתפיים. מסתבר שלנער מעצמך אבק זה לא כל כך נעים.

טל מלטף לי את הראש ואומר שהוא דאג לי מאוד בשבועיים האחרונים. שהוא פחד שאני הולך לאיבוד. אני מחייך אליו ומחבק אותו חזק. מדביק אותו בשאריות השעווה שעל הכתפיים שלי ושנינו צוחקים.

אנחנו מסיימים ואני נקי וחלק כמו טוסיק של תינוק. מקלחת קצרה, עולה גופייה וג'ינס והנה אני מוכן לצאת לצאת אל העיר.

אנחנו יורדים מהדירה של טל, חוצים את רוטשילד ונהנים מאווירת סוף השבוע המשוחררת בעיר. ואני מתחיל קצת להתרגש מהמסיבה אליה אנחנו הולכים. הרבה זמן לא יצאתי למועדון ואני קצת חושש שארגיש לא במקום. שארגיש פתאום בודד בין כל האנשים שיקיפו אותי.

אנחנו מגיעים למועדון וכבר בתור לכניסה אני מרגיש את המבטים. חבורות של גברים עומדות מקובצות יחדיו ובוחנות זו את זו. וגם אני, בשביל להרגיש שאני "בסדר" "ושחזרתי לעצמי", מתחיל לסמן בראש כמה נסיכים שהייתי יכול לדהור איתם על סוס לבן בסוף הערב הזה.

בין כל הקהל שעומד בכניסה אני מבחין בבחור אחד שהגיע לבד. הוא לא שייך לאף קבוצה. הוא עומד לבדו, משחק מידי פעם עם הפלאפון ומחזיר אותו לכיס כעבור כמה רגעים. המבטים שלנו נפגשים מידי פעם לרגע קצר, אבל אני לא מצליח להבין אם הוא לא מעוניין שאגש, או שהוא סתם ביישן. בכל פעם שאני עוצר להביט בעיניו לרגע ממושך יותר, הוא מסיר ממני את המבט.

אנחנו מתקדמים בתור ונכנסים למועדון. האורות מעומעמים. עשן בריח מתקתק עופף כל פינה בחלל. הבסים משתוללים ואיתם דמויות שזזות לפי הקצב שהאיש על העמדה מכתיב. המתח הזה שנמצא באוויר קצת הופך לי את הבטן אז אני מחליט לקפוץ לבר, להשתיק אותו עם קצת וודקה.

אני מנסה למשוך את תשומת הלב של הברמן אבל לא כל כך מצליח. חם לי, אז אני מוריד חולצה. זה גם גורם לי להרגיש יותר בנוח וגם גורם לברמן להתייחס אלי. אני משלם עבור המשקה וכשאני מסתובב בחזרה לכיוון הרחבה אני רואה מולי את הבחור שעמד קודם בחוץ. הוא מרגיש את המוזיקה ורוקד איתה. הבסים נכנסים לו לגוף ואני לא יכול להוריד ממנו את העיניים. אני מתקרב אליו ומבטינו נפגשים.

"אז מה בחור חמוד כמוך עושה במקום כזה?"

"מה שבחור חמוד כמוך עושה במקום כזה".

התשובה שלו, והעיניים הכחולות שלו, גרמו לי להיות הכי אמיץ שהייתי אי פעם כשהתחלתי עם בחור.

"אני יכול לנשק אותך?"

מאותו רגע מצאתי את עצמי מנשק אותו, כמעט שלוש שעות ברצף, תוך כדי שמסביבו הקצב והבסים משתנים כל הזמן, אבל אנחנו מסונכרנים לקצב אחד בלבד. לקצב שלנו. וזה מוזר, כי הוא הבחור הראשון שאני מנשק מזה ארבעה שבועות. מאז הפרידה ההיא. 

הוא הבחור הראשון שאני מרשה לעצמי להרגיש חופשי לידו וליהנות ממנו. ואפילו שסביבו כולם רוקדים בלי חולצה, מזיעים ונמצאים בעולמות אחרים, אני מרגיש כאילו רק שנינו רוקדים כאן. לבד. וזה מרגיש כמעט רומנטי.

השעה כמעט 5 לפנות בוקר ואני מרגיש שהמסיבה הזאת יכולה להמשיך גם בלעדינו, אז אני לוקח אותו איתי, יד ביד, ואנחנו יוצאים יחד מהמועדון, לכיוון הדירה שלי.

אנחנו הולכים ברחובות תל אביב השקטה כשאנחנו מחובקים. אנחנו לא יודעים דבר אחד על השני, אני כל כך שיכור שאני בקושי זוכר איך קוראים לו. וכל הזמן הזה, רצה לי מחשבה אחת בראש - תחיה את הרגע. תזרום. תן לבחור הזה לעזור לך להתגבר ולהמשיך הלאה.

אנחנו מגיעים לכניסה לבניין שבו אני גר. אני מושך אותו בידי לכיוון חדר המדרגות אבל הוא נעצר.

"אתה לא רוצה לעלות?"

"נראה לי שלא. אתה מבין, הבטחתי לעצמי שלא לעשות את הדברים האלה יותר. שאם אני פוגש בחור חמוד עדיף שאתן לזה קצת זמן... אני לא רוצה למהר לשום מקום"

זה נשמע טיפשי. אולי אפילו לא צפוי. אבל באותו הרגע הרגשתי שהבחור הזה עושה את הדבר הנכון ביותר עבור שנינו. אני יודע שאם הוא היה עולה איתי לדירה שלי זה היה יכול סיום מושלם ללילה הזה. אבל גם יכול להיות שלא. 

יכול להיות שהיינו נשכבים על המיטה, מחובקים, ורגע לפני שהייתי נרדם, המחשבות, שנמצאות אי שם מתחת לפצעים שלי, שעדיין לא הספיקו להגליד, היו צצות ומטריפות אותי. ואז הייתי מרגיש רע. והוא היה הופך לבחור הזה, שנשאר לישון אצלי אחרי לילה של אלכוהול וסקס חסר משמעות, אבל מלא במשמעות וכוונה מצידי ובעצם הייתי מגלה שאני עדיין לא הייתי מוכן. כי עדיין לא הגיע הזמן.

אני מחבק אותו חזק. 

אנחנו נפרדים לשלום ומבטיחים לדבר מחר בבוקר ולקבוע לקפה בהקדם.

אנחנו מושכים עוד נשיקה ועוד נשיקה. ועוד חיבוק אחרון ולילה טוב. הוא מביט בי בעיניים נוצצות ומפריח נשיקה באוויר. אני עולה לכיוון הדירה שלי ומרגיש שאני מוכן לסגור את הלילה הזה בדיוק בזמן הנכון.

מאז אותו יום שישי עבר שבוע ואין זכר לבחור.

ניסיתי לקבוע איתו קפה או תה, וזה לא ממש עבד. גם על בירה הוא לא זרם. הוא אמר שהוא בתקופה עמוסה עכשיו ושאין לו רגע דל. 

אני בוחר שלא להיעלב ממנו. אני בוחר לראות בזה סימן שכנראה אני צריך לקחת לעצמי את הזמן. לא למהר. לא להאיץ תהליכים. לנסות הפעם להתגבר על הכאב, גם אם הוא כואב ממש. גם כשזה לא קל. לעטוף אותו בשתי ידיים ולתת לזמן לעשות את שלו. 

כמה קל היה יכול להיות אם היינו יכולים לקנות זמן בתוך בקבוק בסופרמרקט. אולי אפילו היו מוציאים מהדורה מיוחדת של "זמן מרפא" שהייתה נמכרת רק עם מרשם רופא, בבתי המרקחת. אבל עד שזה יקרה אני כאן. משחרר לחצים ישנים. לא נבהל אם הכאב לא עוזב בקלות.

נותן לזמן לעשות את שלו.

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...