סיפורו של גבר: גיל 30

"היום אני כבר בן 30 ושבוע, מבין שאולי לא נתקלתי עדיין בדינוזאור ברחוב, אבל נתקלתי בהמון דברים אחרים בדרך שלי". ליעוז שי מסכם 30 שנים בעולמנו עם הרבה תובנות וגב תפוס אחד

גיל 30, ליעוז שי
גיל 30, ליעוז שי. צילום: גיל גורן.

כבר שבוע שאני בן 30.

שלוש אפס. הגיל הגדול.

הגיל הזה, שכשאתה בן 20 נראה לך רחוק כל כך, הצליח להגיע אליי ומבלי שבכלל שמתי לב, הוא פשוט נכנס פנימה, לתוך דירתי, הכין לעצמו כוס קפה והתיישב על הספה לידי. 

וכן, הוא כאן כדי להישאר. לפחות לשנה הקרובה.

זה מוזר לי פתאום לחשוב על עצמי כבן 30. 

כנראה שדמיינתי את הגיל הזה, או אולי את התחושות שהוא יביא איתו, אחרת.

אני זוכר כשהייתי ילד קטן, הלכתי עם אמא שלי לראות את הסרט "פארק היורה" בקולנוע.

זה היה יום ההולדת ה-30 שלה וחגגנו אותו ביחד, עם הרבה פופקורן, דינוזאורים, וילדים צורחים בתוך אולם קטן בחדרה.

הייתי מהופנט מדמויות הדינוזאורים שהופיע על המסך. בין סצנה לסצנה שאלתי את אמא לפני כמה שנים נכחדו הדינוזאורים, והיא ענתה שלפני המון שנים.

כשיצאנו מאולם הקולנוע שאלתי אותה שלי בת כמה היא, והיא ענתה לי שבדיוק היום היא בת 30.

השאלה הבאה שלי הייתה אם כשהיא הייתה ילדה קטנה היא ראתה דינוזאורים הולכים ברחוב.  

אמא עצרה, הסתכלה עליי במבט מופתע, ולחשה בשקט "ממש לא...".

אבל אני לא הבנתי איך זה יכול להיות שלא, כי לחיות 30 שנים היה נראה לי המון זמן, וממש לא סביר שבזמן הזה לא ייצא לך לפגוש לפחות דינוזאור אחד ברחוב.

היום אני כבר בן 30 ושבוע, מבין שאולי לא נתקלתי עדיין בדינוזאור ברחוב, אבל נתקלתי בהמון דברים אחרים בדרך שלי.

והדרך הזאת היא לא תמיד קלה ולא תמיד נוחה.

גם כשהכל נראה כאילו ידוע מראש, לחיים יש תוכניות אחרות לגמרי מאלו שתכננת.

אז כשמסתכלים על זה ככה, נראה כאילו החיים שלי היו ארוכים במיוחד וחוויתי בהם המון רגעים שעיצבו אותי לכדי מי שאני היום.

אבל בתכל'ס, שאני מסתכל על כל שנות קיומי, במבט לאחור זה נראה לי מעט.

זה נראה לי קרוב. הזיכרונות. התמונות שנעוצות על לוח השעם שתלוי בתוך הראש שלי. 

התחושה ההיא, שהרגשתי בפעם הראשונה בגיל 14, כשגיליתי שאני מאוהב בחבר הילדות הכי קרוב אליי, מרגישה לי טרייה. 

אני עדיין יכול לחוש את החוויה ההיא, להריח בה את ריחות האביב המתעורר.

את הפריחה המוקדמת של הלב ואת ההתעוררות המינית הזאת, שנמצאה באוויר והריחה כמו דשא רטוב וירוק בבוקר.

ויש עוד המון רגעים כאלה, שקרו לפני 15 שנים, אבל מרגישים לי כאילו הם קרו רק אתמול.

וכשאני מביט בהם, באותם רגעים, אני נזכר במי הייתי באותה התקופה.

לפעמים ילד קטן שמרגיש שהעולם נגדו והוא פוחד לדבר. 

לפעמים נער מבולבל שרק רוצה שהמפלצת ההיא, שכלואה בארון שלו, לא תחליט לצאת פתאום החוצה. 

לפעמים חייל, שבפעם הראשונה מרגיש שווה בין שווים.

ולפעמים בתור בחור בן 27, שרק גילה את העיר הגדולה, את בחוריה ואת מסיבותיה, את אפליקציותיה ואת מוקד הבדיקות בימי רביעי בגן מאיר.

הייתי כזה, והייתי אחר. 

בין לבין שיחקתי תפקידים בחייהם של רבים, ורבים שיחקו תפקיד בחיי.

לפעמים לזמן ארוך, לפעמים לזמן לקצר.

לפעמים במערכה הראשונה בלבד, ולפעמים המשיכו לשנייה.

ואת כולם אני זוכר, ולפעמים אני אפילו מסובב את הראש לכיוונם, כדי להעיף מבט. לוודא שאותם זיכרונות עדיין שם, בתוך הראש והלב, ושהם לא מתכוונים להיעלם לשום מקום.

הם היו רעים. הם היו טובים.  הם היו סתם. אבל את כולם חייתי. ומכולם למדתי.

ועם השנים, איפשהו שם בסביבות גיל 28, נוחתת עליך נחת כזאת. ביטחון. כאילו המצפן הפנימי שלך מכוון לכיוון הנכון כי הוא יודע את הדרך. רק תקשיב לו ולך בעקבותיו.

והצורך הזה, לזוז ממקום למקום, שעד עכשיו הניע אותך, עוצר פתאום. הוא נרגע. וגם אתה.

אתה מרשה לעצמך להיות כן. להיות גלוי. להודות בטעויות ולפעמים גם לא לאהוב את עצמך. לפעמים אפילו לשנוא. אבל בהבנה ובסלחנות. כי משהו בפנים השתחרר.

אתה כבר מכיר את עצמך, לטוב ולרע, ויודע שזאת הסחורה, וגם אם היא לא כל כך טרייה, נכין ממנה אחלה ארוחה ליום שישי.

ופתאום הילד הזה, בן ה-30 עם החום הגבוה, שעד לא מזמן שכבר על הספה בבית הוריו בכל פעם שהעולם היה נראה לו מפחיד מידי, כבר לא תמיד מרגיש כל כך בבית שהוא אצלם. הוא מרגיש שזה לא מקומו.

את מקומו הוא מצא כבר.

ואותו ילד, שהיה אמור לחגוג את גיל 30 הזה בחופשה באתונה עם האחד שלו, וגילה חודש לפני שאותו אחד הוא כבר לא שלו, יודע שהחיים מלאים בהפתעות, וגם אם הן לא מובנות תמיד, צריך להתייחס אליהן כהפתעות טובות.

אומנם לא ביליתי לילות רומנטיים כשאני מבושם מאוזו, אבל החברים שלי עשו לי מסיבת יומולדת שגרמה לי לחייך שבוע שלם. וגם זאת אהבה גדולה שממלאה אותי לא פחות.

אז גיל 30, טוב שבאת.

שב פה לידי, על הספה האפורה שלי, בדירת חדר מתקלפת בפלורנטין, תכין לעצמך עוד כוס קפה והפעם תביא לעצמך מהמקרר פרוסת עוגה שנשארה מהיומולדת, ותישאר איתי כאן.

כי בניגוד למה שחשבתי פעם, אתה בכלל לא נורא.

אתה נותן לי ביטחון. אתה גורם לי להרגיש שלם. אתה עושה לי טוב. 

לעזאזל, אתה אפילו גורם לי להרגיש צעיר יותר מבן 20!

וכל ההשלמה הזאת, כל האנרגיה הטובה, התחושה הזאת שראיתי את האור ואני עומד להתחיל מחר בבוקר לחבק עצים, נקטעה ביום חמישי, במשרד, כשעשיתי תנועה לא טובה. ונתקעתי. נתפסו לי השרירים בגב.

התיישבתי ולא הצלחתי לקום מהכיסא. כאבים, כאבים.

כדורים וזריקת וולטרן, אורטופד שאומר לי שאני כבר לא ילד, ואני חייב להקשיב יותר לגוף שלי, Get Taxi והנה אני שוב בבית.

על הספה. מחפש תנוחה טובה, שלא יכאב לי הגב, אבל אני לא מצליח. כנראה שזה גיל 30 שתופס מקום על הספה שלי ולא מוכן להתפנות.

אז כן, גיל 30 זה גם להרגיש כאילו אתה לא מה שהיית פעם, ולהבין שכשאתה כותב משפט כזה כנראה שבאמת הזדקנת.

30 יקר, אם אתה כבר פה, בוא נעשה מזה הכי כיף שאנחנו יכולים. 

אתה ואני. נגד העולם. יחד.

ועכשיו שים על עצמך משהו, אנחנו יוצאים לעשות סיבוב בעיר. 

לשתות ביחד דרינק. לרקוד על הבר. תן לי להשוויץ בך, שכולם יראו שאתה בעצם פה איתי.

לחייך, גיל 30.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...