צילום: שירלי קובסלקי

האשם הוא התוקף, האחראית היא המדינה

תקיפות נגד חברי הקהילה, משטרה שלא עושה את תפקידה, הצעות חוק שנופלות בכנסת, ואישי ציבור שיוצאים נגד הקהילה. אורי שמילוביץ' חושב שזה טרור שהמדינה אחראית לו

אורי שמילוביץ. צילום: יחסי ציבור.

על רקע פרסום של שתי תקיפות אלימות כנגד הומואים בשבוע שעבר, עלה שוב השיח הציבורי סביב השאלה שניתן לסכמה במילים: "מי אחראי - אם בכלל". יש הרואים בתקיפת הומואים ולהטבא"קים כגזרת גורל, כעניין נקודתי. יש הרואים זאת ככל אקט של אלימות או בריונות, כבעיה כללית הפוגעת בכולם. אלה וגם אלה מנתקים באופן מלאכותי, או שהינם אכן עיוורים, להקשר של התפרצות הומופוביה אלימה, לכך שיש כאן קהילה ספציפית על הכוונת ובעיקר לכך שיש לתופעה אחראים. יש מי שהגנה עלינו, הלהטבא"קים, זהו בדיוק תפקידו והוא כושל בטיפול לאורך כל הדרך, ואף שותף לכך.

לאחראים הללו קוראים מדינת ישראל ומשטרת ישראל. יש לבוא אליהן בדרישות ברורות ולהבין את אחריות הממסד לתופעת הטרור ההומופובי הזה. משטרת ישראל קיימת על מנת להגן על בטחוננו ובכך היא כושלת באופן גורף. כשבוחנים את היחס להומופוביה האלימה, אין מנוס מלראות במשטרה ובמדינה כולה כמשת"פיות של אותו טרור הומופובי.

הכרוניקה של ההומופוביה בחסות הממסד היא ארוכת שנים ושורשית בחברה הישראלית. כששבע שנים לאחר הפיגוע ההומופובי בבר נוער עדיין המשטרה לא שמה על הרוצח את היד. מדובר בכשלון של המשטרה ואף במחדל מתמשך. במבחן התוצאה, העובדות מעידות כי אין טרוריסטים לאומניים שטבחו בלבה של עיר ונעלמו כך. עד מתי נחשוש שהרוצח יכה בנו שוב? מי נותן על כך את הדין?

כששוטרי משמר הגבול בעצמם תוקפים טרנסית בדרום תל אביב ומחשמלים אותה עם שוקר חשמלי, הם נעצרים אך משוחררים בטענה שהיה זה "מעשה קונדס" - זה שוב הרבה מעבר לכשלון משטרתי. עושה רושם שנתנו לחתול הטרנספובי לשמור על השמנת. כשבתקיפה של זוג ההומואים בעיר רחובות לפני ליל הסדר האחרון התוקפים נעצרים ומשוחררים עם צו הרחקה מגוחך, זה שוב הרבה יותר מסתם פשלה משטרתית.

כשבתקיפה ההומופובית האלימה באילת היו מצלמות אבטחה ויודעים לאיזה מלון רצו התוקפים ובכל זאת המשטרה לא נוקפת אצבע, אלא מנסה להוריד את ההומואים שהותקפו מהעניין ואף להאשים אותם בכך ש"חיממו את העניינים", קרי שיש להם אחריות לאירוע, אזי אין מדובר בכשלון ובאוזלת יד בלבד. מדובר בזלזול בחיי הומואים וזו הומופוביה משטרתית.

כשבמשך שנים אני אישית התקשרתי למשטרה ודיווחתי על התנכלויות הומופוביות כנגד בית הפורום החיפאי ללהט"ב וכנגד חבריו, ואף הוגשו תלונות רשמיות, כולל על אלימות פיזית ועל איומים, והמשטרה לא עשתה דבר בנושא מעולם, אז מי בדיוק אחראי לכך, אם לא משטרת ישראל?

כשהותקפה לסבית בשכונת הדר בחיפה, המשטרה המליצה לה להצטרף למשמר האזרחי ולא ניסתה אפילו למצוא את התוקף, אז המשטרה שותפה לפשע.

כשמכל התקיפות ההומופוביות והטרנספוביות שיש בישראל פעם אחר פעם, התוקף ההומופובי היחיד שעצור כיום בישראל הוא הטרוריסט ישי שליסל שדקר למוות ופצע מול עיניי השוטרים בפעם השניה, באמצע מצעד הגאווה בירושלים, אז יש פה כשלון מהדהד בתפקידה הבסיסי של המשטרה. אגב, גם שליסל לא נשפט על הסעיף בחוק המוגדר כפשע שנאה, מה שהופך את הסעיף לאות מתה ולא משמש לייעודו.

כשלהטבא"קים חוששים להסתובב ברחבי המדינה שלהם כש"רואים עליהם", אז זהו כשלון זועק לשמיים של המשטרה, במילוי תפקידה הבסיסי לשמירת בטחון ותחושת הבטחון של עשירית מאזרחי המדינה; וזהו כשלון ופשע של המדינה כולה, שעליה האחריות. במקום להאבק ולמגר את הלהטבאקפוביה מתוכה, היא עצמה, משמרת ומעודדת להטבאקפוביה.

מסוכן להחזיק ידיים

הדבר בא לידי ביטוי הן בחוקים מפלים ומדכאים, הן בסירוב מתמיד לחוקק חוקים שיגנו עלינו, כמו התיקון לחוק הפרשנות שהממשלות מפילות כבר שנים; הן בפרקטיקה בשטח; והן בכך שנבחרי ציבור וחלק מהנהגת המדינה עצמה מתבטאים ומסיתים בהומופוביה וחלקים אחרים מגבים בגמגום או נותנים לכך לעבור בשתיקה. כל אלה מסמנים אותנו הלהטבא"קים כפחותי מעמד, כמי שמותר לרמוס אותם, כמי שאין לגיטימציה לקיומם. כל ילד יכול לשאול: באם קיומנו וזהותנו לגיטימיים בעיני המדינה, מדוע אנו נתונים למרמס החוק והשלטון?

אנחנו הלהטבא"קים יודעים שאם נחזיק ידיים בפומבי מעבר לשניים וחצי רחובות בלב תל אביב (שגם שם היו תקיפות, אגב) או אפילו אם סתם רואים שאנחנו להטבא"קים שלא מסתירים את זהותנו, אנחנו בסכנה. המדינה, על כל רשויותיה, ממשרדי החינוך והממשלה השונים ועד למשטרת ישראל ולרשויות המקומיות, כל אלה כשלו בתפקידם האלמנטרי להבטיח לנו, אזרחי המדינה הלהטבא"קים, את הזכות הכי בסיסית - הזכות לחיות בבטחון. למדינה הזו יש אחריות ישירה על כך שדמנו הפקר.

כל אימת אשר מתפרץ לו גילוי הומופובי אלים, עלינו לזכור כי זהו רק קצה הקרחון. לא זו בלבד שתקיפות רבות אינן מגיעות לתלונה ולפרסום, אלא גם אלה שנמנעות אינן נחסכות מאיתנו בשל הקבלה הרבה והליברליות העצומה של החברה בה אנו חיים. נהפוך הוא, אנחנו בקהילת להטבא"ק יודעים היכן אנו חיים ודווקא לכן, רובנו נמנעים מכך שישימו לב לזהותנו המינית ו/או המגדרית השונה. ברוב המוחלט של המדינה זוגות של הומואים ולסביות נמנעים מהפגנת חיבה בפומבי. כל בוצ'ה או טרנסית שפחות "עוברת" יודעות שכשהן הולכות ברחוב, תמיד יש סיכון לאלימות מילולית או פיזית כנגדן.

זוהי משמעותו של טרור, של הטלת אימה באמצעות אלימות על קהילה שלמה רק בשל עצם קיומה. כל אוחצ'ה שמסתתרת בארון ומשתדלת שלא להבליט את עצמה, יודעת שהיא עושה זאת כי אחרת עלולים לפגוע בה. כל תקיפה הומופובית משאירה עוד הומואים בארון, בשל החשש שלהם, וכל תוקף הומופוב שמסתובב חופשי הוא פצצה מתקתקת שרק מחכה להתפוצץ על ההומואים הבאים שיותקפו.

זה מצב בלתי מתקבלת על הדעת, בלתי נסבל, ואל לנו להתרגל לכך או לקבל זאת. כל עוד זוהי מציאות חיינו כמיעוט בחברה, חובה עלינו להאבק ולדרוש מהאחראים על כך למלא את חובתם כלפינו. האשם המיידי הוא התוקף, אך האחראית זו המדינה.

הדרישה הקהילתית שלנו צריכה להיות מוחלטת, בלתי מתפשרת ונטולת הנחות: מדינת ישראל, על מוסדותיה בכלל ומשטרת ישראל בפרט, חייבת  לספק לנו הגנה ובטחון על מנת שנוכל לחיות את חיינו בחופשיות ובשיוויון מלאים. זאת, בכל מקום ומועד, מדן ועד אילת, מראש השנה ועד לטו באב.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...