צילום: ארכיון GoGay

קיצור תולדות האמנות

הכתיבה של וקסמן ב"תולדות האמנות" בוטה, משתלחת, אלימה לפרקים, אך באותה נשימה גם רכה, כנה, אמיתית וישירה. המיניות מושפרצת לכל עבר וזועקת מבעד למילים: משהו כאן לא נאמר לגמרי, לא מסופר עד הסוף, לא נחווה עד תום. כוחו האמיתי של הספר הוא במראה הטעונה והלא-נקייה שהוא מציב בפני הקורא, ובהזמנה לבחינה-עצמית שלו ושל בחירות חייו

תולדות האומנות, יוסי וקסמן
תולדות האומנות, יוסי וקסמן. צילום: יחסי ציבור.

אפתח בווידוי: קשה לי שלא לאהוב את יוסי וקסמן. מעולם לא נפגשנו, ובכל זאת לאיש הזה היה, ועדיין יש, פינה חמה בליבי. "הכרנו" לראשונה ב-1999, פחות או יותר, כשנתקלתי ב"אלכסנדריה יקירתי", שפגש אותי בתקופה מורכבת בה הייתי חצי בארון וחצי בחוץ - בן 18 או 19, קראתי אותו בהסתר בשעות המתות של שמירות הלילה בצבא - והוא כבש אותי מיד. הדמויות שבו הסעירו אותי וריגשו אותי, דחו אותי ומשכו אותי, ובעיקר, הותירו אותי מבולבל ומרוגש. זו הייתה הפעם הראשונה שכמו-התאהבתי בדמויות, ובעיקר במי שעיצב אותן, צייר אותן, ושם בפיהן מילים.

ב"תולדות האמנות", שראה אור לפני כשנה, מצאתי את עצמי שוב באותה הנקודה בדיוק. וקסמן התבגר, וגם גיבוריו, ואני גם כן. בגיל 35, יש מאחורי שנים ארוכות של קריאה וכתיבה, ובכל זאת בכל פעם שאני ניגש לספר המוגדר "קווירי", יש בי עדיין אותה התרגשות ראשונית שכנראה לא תתפוגג לעולם. כל טקסט כזה מזמן התבוננות עצמית, על עצמי דרך הגיבורים (ולהיפך), על צורות חיים דומות או שונות לאלו שלי, ועל הבחירות שעשיתי בעצמי בחיי.

זוהי מלכודת שאחרי שנים רבות סופסוף, כך חשבתי, לימדתי עצמי להימנע ממנה. לא לכתוב את עצמי אל תוך "ביקורת" או אפילו רק "סקירה" של ספר. ובכל זאת, במקרה הזה קשה שלא להיכנס אליה מרצון. זהו ספר כל כך טעון, וסוחף, ומושחז, שנדמה שהקורא - במקרה הזה, אני - הופך לחלק ממנו. פספוס ההזדמנות הזו יהיה החמצה של ממש, שתוריד מכוחו ועוצמתו של הספר. כך שלמרות שהמהלך הזה מעט מגלומני, אני מודה בשמחה, הוא מאיר את אחד הרבדים שהופכים, בעיניי, את הספר הזה לאחד הטובים שיצאו לאור במחוזותינו: סיפור לכאורה ממוקד ומוגבל, לכאורה בדיוני, אך בו בזמן גם ביוגרפי או כמעט-כזה, שנותן הצצה על תרחיש What If, שגורם לקורא לשים עצמו בנעליהם של הגיבורים, בזה אחר זה, ולבחון את עולמו דרך סיפורם ותגובותיהם.

הייחוד של תולדות האמנות טמון גם בריבוי הקולות שבו, שמזמין מגוון נקודות מבט במקום דיבור בקול אחיד ורציף. התוצאה היא שבירה כמעט מתסכלת של קווי עלילה והפיכתם למוטי-מבט, האישי כאן הוא הבאמת-חשוב, והוא טעון פוליטית, מינית, רגשית, וגם פילוסופית. הקפיצות מאפשרות לקורא לראות את "המציאות" כפי שהיא באמת, מורכבת ממגוון נקודות מבט ופרשנות, לעולם לא אחידה וסדורה, בטח שלא חד-מימדית, אלא תמהיל רב של צירופים אקראיים שנראים כמעט מתוכננים, מתוזמנים, השוזרים זה בזה אנשים ומקומות, זמנים ותקופות.

הקריאה בספר מחייבת את הקורא לתת אמון במחבר, להושיט אליו יד ולתת לו להוביל אותך בתוך פיתולים מבלבלים וכאמור גם קצת מתסכלים. הכתיבה של וקסמן היא בוטה, משתלחת, אלימה לפרקים, אך באותה נשימה גם רכה, כנה, אמיתית וישירה. המיניות מושפרצת לכל עבר, וזועקת מבעד למילים: משהו כאן לא נאמר לגמרי, לא מסופר עד הסוף, לא נחווה עד תום. התסכול הולך וגואה, והוא מתורגם אל תוך מיניות הגיבורים והסדקים הנוצרים ביניהם, השריפה המשתוללת היא רק רקע נרטיבי לבעירה פנימית שקטה, מסוכנת אפילו עוד יותר מהלהבות האמיתיות שבחוץ, וההתפוררות שוברת לב. לא פחות.

הזוגיות של ידידיה ושלומי נפרמת לאיטה אך באותו הזמן גם מתחזקת. המרחק הנפער ביניהם יוצר גם צורה חדשה של קירבה, השקט והפרידות המתארכות מזמינים דיאלוג חדש. הם לא זוג חדש, וגם לא צעיר, והביוגרפיה שלהם היא סוג של מראה מתעתעת למדי על מי שחיי הזוגיות שלו דווקא שלווים ורגועים. בעידן שבו עדיין מדברים על כך ש"אין זוגיות אמיתית בין שני גברים", וש"כל ההומואים בזוגיות פתוחה", וקסמן מציע מודל חדש שמכיל את כל החלקיקים האלמנטריים שמרכיבים דיאלוג פנימי בין שני גברים - על רקע מתחים פנימיים וחיצוניים - המזמינים שאלות חדשות ועמוקות על נאמנות, שותפות, חיבה, וחברות אמת.

נדמה שוקסמן עושה כאן את מה שעשה בשלהי המאה הקודמת עם גיבורי אלכסנדריה: מתבונן בכנות בתקתוק הפנימי של הקהילה הגאה, ומשחרר על הדף את הביקורת שלו - הקהילתית, החברתית, אולי אפילו האישית - דרך גיבורים ואנטי-גיבורים, ששוברים מוסכמות ובוחנים את הגבולות של עצמם, ושלנו בתוכם. זו חוויה נהדרת אך גם מפחידה, וכאן הקושי האמיתי של הסיפור הספציפי הזה, כמו גם עבודותיו האחרות של וקסמן, הוא לא "נעים" או "מתנחמד", או לא "מתוק" ולא "קל". אבל הוא ריאלי, וריאליסטי, וביוגרפי להחריד, ועם כל שורה וכל צעד שהקורא עושה בספר, הוא מתקרב קצת יותר אל אותן שאלות גדולות ומורכבות שחלקנו, רובנו, כולנו, מנסים לפעמים להתחמק מהן.

 

יוסי וקסמן, "תולדות האמנות", חרגול, 2015.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...