צילום: US Embassy,Flickr

על הומופוביה, מחיקה ודה-לגיטימציה: מחשבות בעקבות הרצח באורלנדו

רציחתם של הומואים במועדון באורלנדו עוררה את ההומופוביה ושנאת-הקהילה גם בישראל. התבטאותו של ח"כ אוחנה והעיסוק התקשורתי בזהותו המינית של הרוצח מצטרפים לחגיגה, ומסמנים את אותו שיח מוחק ומשתיק שעושה דה-לגיטימציה לכאב ולפגיעה המכוונת בלהט"בים / דעה

טל איתן. צילום: אלון פורת.

פיגוע הטרור באורלנדו מחריד, מזעזע ושובר לב, אך תגובות השמחה מצד הומופובים ישראלים, שמהללים את הרוצחים ושמחים על הקורבנות הרבים מקרב חברי הקהילה הגאה, מטרידות לא פחות. הן חושפות את ישראל האחרת, זו שאינה מתביישת להראות את פרצופה המכוער ונוטף השנאה, לכל מה ומי שאחר ושונה.

הומופובי עירך קודמים, משום שהם קרובים אלינו וסמוכים אלינו. הסכנה הנשקפת מהם היא לא עניין שניתן להקל בו ראש - מילים, כך מתברר פעם אחר פעם - יכולות להרוג. הן עשו זאת בעבר, בהווה, ולמרבה הצער, הן גם יעשו זאת בעתיד.

השנאה הזו, קבל עם ופייסבוק, נכתבת תחת שם ותמונה. עשרות ואולי גם מאות תגובות הבאות בשם מלא, צילומי פרופיל מחייכים, חיבוקים ואיחולי חג שמח ושבת שלום. עזבו אנושיות, איפה הבושה?

יותר מכל, התגובות האלו, על פומביותן, חושפות את אחד הסיכונים המשמעותיים לקהילה בישראל: העובדה שגם בשנת 2016 השנאה כלפינו נתפסת לא רק כלגיטימית, אלא גם ראויה, מכובדת, מקור לגאווה. יש הרואים בביטויי שנאה כאלו 'תג כבוד'. זכות הביטוי והביזוי שזורות כאן זו ביחד, והן צועדות יד ביד עם הסתה וקריאה לאלימות, לא רק מילולית אלא גם פיזית; לא רק קונספטואלית אלא גם מוחשית. זו סכנה ברורה ומיידית, וסימניה מפוזרים בכל פינה ברשת. הכתובת הייתה, ועודנה, על הקיר. באקלים הזה הרצח הבא רק ממתין להתממש.

קצרה הדרך ממילים למעשים

קל לפטור את התגובות האלו בפייסבוק, את הסטטוסים האלימים ואת הביטויים האלו ולומר שהם רק מילים. אבל המהירות שבה מילים נרקמות למעשים צריכה להטריד לא רק את חברי הקהילה הגאה, אלא את כל מי שאנושיות בסיסית פועמת בליבו. הטבח שביצע הרוצח עומאר מאטין אינו מקרי ואינו אגבי. הקורבנות לא נבחרו סתם כך, והשנאה העומדת מאחורי הפעולה הרצחנית הזו ברורה לכל. למרבה הצער, האירוע האלים הזה עורר את ההומופוביה ושנאת-הקהילה. במקום לזכות בחיבוק או לכל הפחות הזדהות עם הקורבנות, אנו עדים לשרשרת התבטאויות הומופוביות, ואפילו לקריאות שמחה ועידוד מצד אנשים "מתוכנו", ישראלים, יהודים, אנשים כביכול-נורמטיביים, שעבורם המתקפה עלינו מהווה הזדמנות פז לחגוג, לשמוח, לצהול.

על הרקע הזה צורמת במיוחד אמירתו - המוזרה, יש להודות - של ח"כ אמיר אוחנה (ליכוד). "הפיגוע באורלנדו כוון נגד העולם המערבי וסמליו ולא נגד הלהט"ב", אמר אוחנה. אמירה שכזו לא הייתה עוברת בשקט, אילו הייתה נאמרת מפיו של כל חבר כנסת אחר. אבל זהותו המינית של אוחנה מכשירה, לכאורה, את השרץ, ומעודדת את הרטוריקה המטרידה של השתקה ומחיקה, שמקצינה פי כמה כשמדובר בפשע השנאה הגדול ביותר והאלים ביותר כלפי להט"בים בארה"ב ובעולם המערבי כולו. כאשר יורה נכנס למועדון הומואים, ורוצח 50 בני-אדם, זהו פיגוע הומופובי.

הניסיון של אוחנה לנכס את האלימות הזו לפרשנות גלובלית, "עליונה" יותר ש"מנצחת" את ההקשר הלהט"בי ושולחת אצבע מאשימה כלפי האיסלם בכללותו, תוך ביטול העובדה הישירה והברורה, שמדובר בפעולות שנאה נגד הקהילה, דוחה ומעורר סלידה. על אחת כמה וכמה כשהיא באה מחבר כנסת "גאה". לא מן הנמנע שהיא מעודדת את אותו השיח בו נלחמת הקהילה בישראל, כמו גם בעולם. זה שמשתיק את קורבנות השנאה, שמצמצם את פעולות האלימות ופוטר אותן כבעיה כללית ולא כזו שפונה במישרין כלפי הקהילה ונובעת מתוך בערות, בורות ושנאת להט"בים. היא מעניקה רוח גבית לשיח המדיר והמוחק שאינו מתיר מקום לכאב או הזדהות עם נרצחים להט"בים ששילמו בחייהם בגלל היותם הומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים.

רוב מקרי האלימות ההומופובים בוצעו ע"י סטרייטים

גם הדיון-הצדדי בשאלת זהותו המינית של הרוצח, עומאר מאטין, מהווה המשך של אותה הומופוביה מופנמת. העובדה שהוא בילה במועדון הפולס מספר פעמים בעבר, והשתמש באפליקציות היכרויות להומואים, מחזקת את הקישור בין הומוסקסואליות להומופוביה. זה מקרה מורכב של האשמת הקורבן: הוא רצח בגלל שיש לו איזה עניין לא פתור עם המיניות שלו. זו גם מחיקה של ההומופוביה והשלכת האחריות עליה בחזרה לקהילה, כאילו ומדובר במשהו עמוק יותר שקשור בנו, ולא - נניח - בשנאת הומואים בחברה "הכללית" (וכאן אני נזהר מלומר רק "הסטרייטית"), מדה-לגיטימציה של להט"בים, ומשנאת זרים ואחרים באשר היא.

העובדה הפשוטה היא שרוב מקרי האלימות כלפי להט"בים נעשים בידי סטרייטים, וגם כאשר פשעי שנאה נעשים על ידי הומואים, למשל, זה לא בגלל הזהות המינית שלהם - אלא דווקא בגלל הפנמה עמוקה של אותה מערכת ערכים ותרבות-נגד רוויית שנאה ודה-לגיטימציה. הומו לא יוצא לרצוח הומואים אחרים בגלל שהוא הומו, אלא בגלל שהוא חווה מנגנונים עמוקים וארוכי-שנים של דיכוי, הדחקה, השתקה, התנגדות, אלימות.

בהיבט זה בולטת בחומרתה אמירתו של אוחנה, שמאיינת את כל המנגנונים האלימים האלו והמשתיקים האלו, ומנכסת אותם לטובת מאבק אחר, פוליטי, של ימין ושמאל. בכך הוא מיישר קו עם אותו המנגנון שהוליד את ההומופוביה או לכל הפחות לא מאפשר לשים אותה במרכז הבמה, מטשטש את הקשר בין תרבות להט"בפובית ואלימות הנגזרת ממנה, ומאפשר, מנציח ואף מעודד, את הדלק שמניע, או "רק" מלבה, את גל התגובות העכור והאלים הזה כלפי חברי הקהילה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...