צילום: Sharon,Flickr

הבשורה על פי גלר

"ארץ אררט" הוא ספר שכל גיבוריו קוויריים וכולו משל מתוחכם ומורכב. הוא מחלץ את המושג "ספרות גאה" מהבנאליות והבינוניות, ומשיג את הגביע הקדוש של כתיבה קווירית: לכתוב ספרות טובה, ראויה, אמיתית. קריאת חובה

ארץ אררט, יעל גלר
ארץ אררט, יעל גלר. צילום: יחסי ציבור.

בשנים האחרונות איבדתי את הסבלנות שלי לפרוזה. נמאס לי להתמסר כולי לעולם בר-חלוף, שנבנה - אבל גם מתמוסס, ונעלם - עם כל מילה וכל משפט וכל פסקה שאני קורא. מעל כל זה מרחפת התחושה הזו, שכבר קראתי את הכל, את ה"עלילה הסוחפת והקולחת", את "הלשון הבהירה והצולפת", ואת "צירוף האירועים הבלתי אפשרי" ש"הפגיש את הגיבורים בצומת דרכים" או ש"הוביל אותם אל תוך מסע חיפושים". לכו תחפשו, בסדר? כי את ה-Road not taken כבר חציתי מיליארד פעם, התפתלות העלילה עושה לי צרבת, והניסיון הנואש להמציא משהו חדש גורם לאקספרימנטים ספרותיים שמשעממים אותי מעצם קיומם הנפוח.

זה אני, בחיי, זה לא הם. יש ספרות טובה שם בחוץ, פשוט אין לי כבר כוח לחפש אותה. מדי פעם אני עדיין מנסה, קצת, ומתאכזב שוב, ושוב, ואז עוד פעם.

לצד זה, התפתחה אצלי אלרגיה לכותרת "ספרות גאה", בין היתר בגלל אינספור כותרים בינוניים ומטה, שמשום מה פורסמו (ובחלקם הגדול גם תורגמו מאנגלית) כדי למלא את החלל הספרותי שעל המדף הגאה העברי. לא מעט סופרים - מהם אפילו טובים - הכניסו בשנים האחרונות שלל ייצוגים קוויריים ולהטבא"קים. הם עשו זאת לאו דווקא כאמירה ספרותית או עלילתית, אלא אולי גם, ואולי בעיקר, בגלל פופוליזם ורצון לזכות בכותרת, חיבוק מהקהילה. אולי אפילו איזה פרס או אות כבוד. התוצאה הייתה פס ייצור של ספרות משעממת, צפויה, עתירת סטיגמות ושטוחה כשלולית. הקהילה התבגרה, אך הספרות הקווירית עדיין - בחלקה - משתרכת הרחק מאחור. להוציא כמה טקסטים בודדים, כנים ושנונים שעוד יוצאים במחוזותינו באירוע נדיר ומשמח, נותרנו עדיין עם אותם גיבורי-פלקטים עתירי התחבטויות ולבטים שצריכים היו להישאר באייטיז-ניינטיז ולא להידבק אלינו כמו טפילי-תרבות אל תוך המאה ה-21. 

ואז הגיעה יעל גלר, עם "ארץ אררט". ספר שכל גיבוריו קוויריים וכולו משל מתוחכם ומורכב על זהויות מורכבות ולגמרי לא צפויות. אני לא מהנסחפים, בטח לא כשזה נוגע לפרוזה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בספרות קווירית (שכלפיה, יש להודות, אני ביקורתי ורגיש כפליים). אבל נדמה שגלר השיגה כאן את הגביע הקדוש, לא פחות, של כתיבת דמויות קוויריות מבלי ליפול למלכודות הסוכרת או הבנאליות, ולצלוח את האתגר בווירטואוזיות ספרותית מרעננת ומעוררת השראה.

טשטוש הגבולות - המגדריים, המיניים, האישיים - מאלים בטבעיותו. זהו לא ניסיון להציג צורות חיים אחרות או "גיבורים בלתי-אפשריים", אולי בדיוק להיפך: אלו גיבורים יומיומיים, כמוני-כמוך-כמוכם, שבכל סיטואציה אחרת היו אפילו משמימים, גשמיים וארציים לגמרי. כאן הם מקבלים מימד חדש של אחרות ושל כוח, נטענים במשמעותם מתוך האירועים המטרידים שמתרחשים בעולם המדכא והאפלולי שבו מתרחשת עלילת הסיפור. על הרקע הזה הם מפגינים עוצמה עמוקה שנובעת, בין היתר, ממלאכת מחשבת של כתיבה ושל בחירות מילים, שלוטשו ביד-אמן.

לא יהיה זה מוגזם לומר ש"ארץ אררט" הוא בעיטה בתחת של הספרות העברית, ובכלל. צלצול השכמה למה שיכול וצריך להיות אחד הטקסטים המכוננים והקאנונים של כתיבה וסיפורת, גם קוויריים, אבל לגמרי לא רק. הכתיבה בו סוחפת ומרהיבה, מהסוג שאפשר לקרוא ולקנא. בקטע טוב. הדיוק המילולי והקפדנות הרטורית הם על גבול ה-OCD של מילים ושפה: משהו שקצת חסר במחוזותינו (וב"קצת" אני מתכוון ל"הרבה, מלא, מיליארד"). אין בו מילימטר של עודפות או סנטימטר של אקסטרא. הוא מזוקק ומזוכך עד כדי שלמות.

הנרטיב שולי בעיניי, וגם כאן, בקטע טוב. יש פה סיפור, מצויין, מסקרן, מאתגר. כדרכם של ספרים על קץ העולם והאנושות, הוא מתחיל בסוף ונגמר בהתחלה ולהיפך. בלי לעשות ספויילר אגלה לכם שהוא יושב בצמוד-צמוד ל"על העיוורון" ושני מדפים מעל "הילדים של מחר" (הספר, לא הסרט, למרות שגם הוא היה חינני בהתחשב בעובדה שמשום מה ליהקו את קלייב אוון לתפקיד תיאו פארון, ויצרו עיסת דיסטופיה משעממת לפרקים וקצת-אמנותית באחרים).

הוא גם נורא מזכיר לי את וירג'ינה וולף - לא בגלל הסגנון, אל תיבהלו - אלא בגלל העומק הטקסטואלי שגורר אותך אל תוך המעמקים, וזרם התודעה הסוחף שבו הנעדר רב על הנוכח, הנפקד חזק מן הקיים, החסר גובר על הנמצא. גלר רוכשת - לאט, ביסודיות, בחיזור-כמו-רומנטי - את אמונו של הקורא, וזו כשלעצמה חוויה מפחידה ומשחררת, היכולת לתת לסופרת, לגיבורים, להוביל אותנו פנימה אל תוך מציאות עמומה ולא בטוחה, ואל תוך עלילה מתעתעת ולא פעם גם מטרידה וטורדת.

בשולי הדברים חשוב לומר כי יציאתו של הספר באה על רקע בעייתי, ששם את גלר בנקודה מורכבת ומתסכלת: חוק הספרים (העומד להיעלם) גורם לו יותר נזק מתועלת, ומאיים למנוע ממנו להפוך לסיפור-ההצלחה שהוא ראוי ואף צריך להיות. העובדה שמדובר בספר ביכורים ראשון של גלר, סופרת חדשה ולא מוכרת בשדה הספרות העברית, מציב אתגר נוסף.

ובכל זאת, קראו את "ארץ אררט", משום שזה ספר שראוי לכל מידה של אמון והערכה. מעבר לעובדה שזה אחד הספרים הקווירים הבודדים הטובים-באמת שיצאו בעברית - אי-פעם, לא פחות, הוא גם נפלא ושונה בנוף הספרות הישראלית "הרגילה". תכונות אלו הופכות את ספר הביכורים (הלא-בוסרי, אלא ההיפך, בשל ועסיסי) לספר חובה בכל מדף ספרים גאה שמכבד עצמו, ובעצם, על שידת הלילה של כל חובב וחובבת ספרות.

"ארץ אררט", יעל גלר, ידיעות ספרים, 2016.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...