סיפורו של גבר: הכי טבעי שיש

בניסיון להשתחרר מהפחדים מצטרף ליעוז שי למפגש חברתי של עשרה גייז בעירום. זה נגמר אחרת לגמרי ממה שהוא חשב

ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.

אני אוהב את עצמי, באמת.
מתעורר בבוקר ומבסוט על עצמי בכל פעם כשאני מביט במראה. 
גם כשהעיניים עדיין נפוחות בבוקר, לאחר לילה של שתייה, וגם כשמשחת השיניים מרוחה לי על חצי פנים.
מידי פעם, מבלי שארגיש, מתגנב איזה פחד קטן, שמצליח לשכנע אותי לרגעים מסוימים שאני לא באמת שלם עם עצמי.
שמה שהשגתי עד היום מול עצמי ומול העולם לא באמת מספיק. 
שאולי כל התחושה הטובה הזאת, אני היא בעצם אשליה אחת גדולה.
ואותו פחד קטן, שמגיע לפעמים לבקר, הייתי מעדיף שלא יגיע בכלל.
ואם כבר הוא מגיע, אעדיף שיתקל בדלת נעולה, יבין את הרמז ויחזור חזרה למקום ממנו בא.
התחלתי לקרוא לאחרונה הרבה תיאוריות שמדברות על השלמה עצמית וקבלה. בעיקר על ניהול הפחדים שלנו. 
ככל שמתעמקים בתיאוריות האלה מגלים כמה קל להישאב אליהן וכמה קשה ליישם אותן.
כמה ביקורת סמויה יש לנו כלפי עצמנו ואיך אותה ביקורת נוטה לנהל אותנו.
אחת התיאוריות שקראתי דיברה על השלמה עצמית דרך נטוריזם וקבלת הגוף שלך כמו שהוא, בלי כל ה"אם היו לי עוד שתי קוביות בבטן..." או "אם השריר ביד שלי היה יותר בולט...".
בקיצור, התיאוריה הזאת אומרת די בפשטות: עזבו שטויות, בואו נתפשט.
התחלתי להשתעשע עם הרעיון הזה קצת בראש, של לאמץ את העירום כדרך חיים, גם במרחבים ציבוריים מסוימים.
זה היה נשמע לי כמו משהו מאוד משחרר אבל לא הייתי בטוח עד כמה אוכל באמת ליישם אותו.
בעיקר כי כל אותן תיאוריות התייחסו לבגדים "רק" כבגדים וזה דבר שלא עמד בקנה אחד עם ארון הבגדים המפוצץ שלי וחשבון הבנק המרוקן שלי, שנמאס לו שכל מיני מעצבי אופנה גוזלים ממנו כסף.
באיזשהו שלב עזבתי את הנושא הזה בצד והמשכתי הלאה, עד שערב יום חמישי אחד קבלתי טלפון מחבר שהזמין אותי להצטרף אליו ולחברים שלו, שאני לא מכיר, למסיבה ביתית.
בהעדר תוכניות מעניינות בטלוויזיה באותו ערב, ובהעדר תוכניות מעניינות בחיי, זה היה נשמע לי כמו אופציה לא רעה בכלל.

"אז תהיה שם בשעה שמונה ותביא איתך שתי בירות"
"אחלה... עוד משהו שאני צריך לדעת?"
"כן, בעצם זה הדבר הכי חשוב... זה ערב של נטוריסטים"
"או. קיי... אז רגע... זה אומר ש...?"
"שכולנו נהיה ערומים בעצם. נתראה שם!"

ובין רגע היה נראה לי שהערב הזה הולך לכיוון מעניין במיוחד שלא יכולתי לצפות אותו.
השעה הייתה שבע בערב, עוד שעה אני אמור להיות שם, והדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו הוא מתי עשיתי שעווה בפעם האחרונה בכתפיים.
כשהבנתי שעברו כבר כמה שבועות ושבמקרי חירום גם סכין גילוח היא לגיטימית לגמרי, הפסקתי להתעסק בשטויות מסביב והתחלתי להתרגש לקראת החוויה הזאת.
אני מתקלח, מתגלח, מתארגן, ובוחר את התחתונים הכי יפים שלי, למקרה שאשתפן וזה יהיה כל מה שאלבש שם.
טוב, אני מודה שגם את יתר הבגדים בחרתי בקפידה, במיוחד את חולצת הג'ינס החדשה שלי שקניתי לפני שבועיים בשטוקהולם בהרבה יותר מידי כסף.
הטלפון רוטט. הודעה חדשה.

"אנחנו נהיה עשרה, תביא איתך עוד בירה."
"רגע, כולם גייז?"
"ברור, זה כל הכיף! נתראה עוד מעט..."

בשלב זה התחלתי להבין שיש מצב שבעוד שעה אני מוצא את עצמי במסיבת סקס של עשרה בחורים, בדירה קטנה בפלורנטין מבלי שבכלל התכוונתי לקחת חלק בחוויה כזאת.
בדרך כלל אני לוקח צעד אחורה בשלב הזה, ממציא תירוץ על צינור במטבח שבדיוק השתחרר מהקיר והציף לי את הדירה, מחפש איזו תמונה של ריצפה מוצפת בגוגל ושולח אותה יחד עם הטקסט בוואצאפ, בשביל להראות אמין.
אבל הפעם החלטתי שאני מאפשר לעצמי לנסות דברים חדשים ומהר, לפני שהפחד יקפוץ לביקור פתע אצלי בראש, אני נועל בפניו את הדלת, פותח את דלת הדירה שלי ויוצא לכיוון דירת הנטורליסטים הכי עמוסה בפלורנטין לערב זה.
כשאני מגיע לכתובת הדירה, אני נעמד מול דלת הכניסה לבניין ומצלצל באינטרקום.
לאחר רגע אני נענה, אומר שהגעתי עם בירה ומצב רוח טוב והדלת נפתחת.
אני מטפס בחדר המדרגות החשוך עד לקומה החמישית בבניין ומגיע לדלת הכניסה נטול אוויר ומיוזע. 
עם כל טיפת זיעה שדולפת ממני אני מרגיש גם את הסקס אפיל שלי, נוזל ונמרח לי על החולצה. ולא בקטע טוב.
הדלת פתוחה מעט והאור מתוך הדירה מסמן פס דק על הרצפה של חדר המדרגות החשוך. 
אני ניגש לכיוון את הדלת.
את פניי מקבל בכניסה בעל הדירה שאני לא מכיר. הוא לבוש. הוא מסמן לי להיכנס לסלון. 
שם כבר יושבים שמונה בחורים עם בירות ביד ומנהלים שיחה ערה על פועלה של עופר ניסים ועל זה שהיא חייבת להדליק משואה ביום העצמאות הבא. 
וכולם לבושים.
עד כה נראה כמו ערב גייז טיפוסי בדירה קטנה בדרום העיר.
אני מתיישב ומנסה להשתלב בשיחה. 
לא כל כך מצליח, אז מידי פעם זורק איזה "כן... ברור" לחלל האוויר כאות הסכמה לנאמר בשיחה.
ואז ברגע אחד, בלי הכנה מוקדמת אחד הבחורים בחדר קם מהספה, ותוך כדי השלמת משפט אגבי לחלוטין, הוא מתחיל להתפשט ובעקבותיו כולם עושים אותו דבר.
תוך חצי דקה ממצב לבוש ומבויש אני מוצא את עצמי במצב ערום ומבויש, עדיין על אותה הספה.
אני מסתכל לצדדים, לכיוון הבחורים שמקיפים אותי בחדר ומתחיל לבחון אותם.
אני שם לב שכולם מאוד שלווים. השיחות מתנהלות כרגיל. העיניים של כולם, באופן מפתיע, מביטות בגובה העיניים, ולא בגובה הרגליים.
אני מתחיל להרגיש בנוח ופותח בשיחה עם אחד הבחורים בחדר.
אני קצת סקרן לגבי החוויה הזאת ומתחיל לשאול אותו מתי כל זה התחיל ואיך הוא בעצמו הגיע לזה.
הוא מספר לי שהוא הרגיש כלוא במשך שנים בתוך הבגדים שלו ושתמיד הרגיש הרבה יותר נוח כשהוא ערום.
הוא מספר על תחושת הקבלה וההשלמה העצמית שהגיעה יחד עם השחרור והסרת הבגדים ואני מסתקרן עוד יותר.
הוא מספר על הכוח שיש בלחבק חבר טוב כששניכם ערומים, ועל איך הוא אוהב להרגיש את האינטימיות שנוצרת כשזה קורה. 
איך זה לוקח את מערכת היחסים החברית למקומות חדשים ומעניינים הרבה יותר.
אני לא מצליח להתאפק ושואל אותו בכנות הכי בוטה שלי מתי מגיע הרגע שמפסיקים לדבר שיחות סלון וכולם שוכבים אחד עם השני.
הוא מביט בי במבט חד, לוקח נשימה וחושב לרגע.

"זה מה שחשבת שקורה כאן?"
"אתה יודע... עשרה גייז ערומים בדירה אחת... לאן זה כבר יכול להתפתח?"
"לאינטימיות. לחברות. לאהבה שלא תלויה במיניות. לא חשבת על זה?"

האמת היא שלא חשבתי על זה בכלל.
אולי זה בגלל שאני תמיד מרגיש קצת מאוים בסיטואציות האלה, אולי בגלל שהמניות הבוטה שנהוגה אצלנו תמיד מאפילה על מה שמסביב ונותנת לי תחושה שאני נשפט רק על פי פרמטרים בודדים, ואף אחד מהם לא קשור בפנימיות ובאופי שלי.
אולי כי הבריחה למין מזדמן היא קלה.

"צר לי לאכזב אותך, אבל אין כאן שום קשר בין עירום למיניות"

מוזיקה מתחילה להתנגן ברקע. מתחילים לרקוד. 
עשרה גברים ערומים, בדירה קטנה בדרום העיר, רוקדים זה לצד זה, כשהם נטולי דאגות ובגדים ומרגישים מה הוא חופש.
רוקדים לבד. רוקדים ביחד. והמיניות לא נוכחת בחדר, את מקומה תופסת חברות.
רקדנו עד שעת לילה מאוחרת. עד שהתעייפנו. 
כולם מתחילים לאסוף את הבגדים מהספה ולהתלבש בחזרה.
האור בחדר נדלק. פתאום הכל נראה שונה.
אני נפרד לשלום מהבחור שדברתי איתו ומהחבר שהזמין אותי להצטרף לאותו ערב, ויוצא לכיוון הדירה שלי.
בדרך אני חושב על אותה חוויה, על אותו ערב. 
על כמה שאני שמח שאפשרתי לעצמי להשאיר את הציניות מאחור לכמה שעות, להתקלף משכבות ההגנה שלי ופשוט להיות אני. נטורל. טבעי.
כשאני מגיע הביתה אני מגלה ששכחתי באותה דירה את חולצת הג'ינס היקרה שלבשת מעל הגופייה הלבנה שלי.
אני כותב לחבר. אני שואל אם הוא עדיין שם ואם יש מצב שאגיע לאסוף אותה עכשיו כי אני מאוד קשור אליה.
הוא לא מתרגש. הוא גם לא שם יותר. הוא המשיך את הערב שלו עם אחד הבחורים שפגש בדירה והם כבר פחות בקטע חברי אפלטוני כרגע.
אני מנדנד לו, מבקש את מספר הטלפון של בעל הדירה. אני חייב את החולצה שלי עכשיו!

"תירגע, זאת רק חולצה... אלה רק בגדים. זה לא משנה לאף אחד"

ובאותו רגע הבנתי שגם כשאני מרגיש הכי בנוח, אוהב ונאהב, חיי עם עצמי בשלום ונהנה מלהיות ערום למשך ערב שלם בחברת אנשים זרים, אני לא זורק כל כך בקלות את הבגדים שלי, כי גם הם בעצם חלק ממני.
גם הם חלק בלתי נפרד מיכולת הביטוי העצמי שלי. מיכולת הביטוי האישיותי שלי.
פאק דאט, קניתי את החולצה הזאת בשטוקהולם, היא עלתה לי 100 אירו!
ואם להיות חרד לשלומה זה לא הדבר הכי נטורל שיש, אני לא יודע מה כן.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...