צילום: ליעוז שי

סיפורו של גבר: להדליק את האור

הפחד מה שעלול לקרות במצעד בירושלים השאיר את ליעוז שי בתל אביב. הוא גאה באלו שצעדו והזכירו לכל מי שזקוק לתזכורת, כי נטיה מינית היא רק נטיה מינית

ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.

כשהייתי ילד קטן אהבתי להתחפש ולעשות הצגות.
הייתי ניגש לארון הבגדים של אמא שלי, בוחר שמלה מנצנצת ונעלי עקב גבוהות, נעמד במרכז הסלון על במה מאולתרת ועושה ליפסינק לירדנה ארזי ועופרה חזה.
זה תמיד הצחיק את ההורים שלי.
הם תמיד אמרו שכשאהיה גדול בטח אהיה שחקן.
באחת הפעמים בהן שיחקתי ככה בסלון הבית, הגיעה לבקר את אמא שלי חברה.
הן ישבו במרפסת ושתו קפה ואני הייתי עסוק במופע הדראג הצעיר שלי שהתנהל מטרים ספורים מהן.
בין תנועה מוגזמת לניפנוף בשמלה שהייתה גדולה עליי בכמה מידות יכולתי להבין במבטים אותם שלחה לעברי החברה של אמא.
הרגשתי שמבטיה לא אוהדים כלפי. לא ידעתי לפרש אותם בדיוק, אבל הם גרמו לי להרגיש לא בנוח.
באיזשהו שלב אספתי את נעלי העקב של אמא, את המיקרופון המאולתר ואת הפאסון שלי והלכתי לחדר.
כמה שעות לאחר מכן, כשאמא השכיבה אותי לישון, שאלתי אותה למה החברה שלה נעצה מבטים כשראתה אותי משחק בסלון הבית.
אמא חייכה וליטפה לי את הלחי.
היא אמרה לי שלא כל האנשים אוהבים סוג כזה של הצגות, אבל זה בסדר, לא כולם צריכים לאהוב את כל מה שאנחנו עושים.
אמא נתנה לי נשיקה וכיבתה את האור בחדר.
רגע לפני שהיא סגרה מאחוריה את הדלת היא הביטה בי שוב ואמרה לי שהיא אוהבת אותי כמו שאני ושלא משנה מה, היא תמיד תמשיך לאהוב.
המשפט הזה ניחם אותי באותו הלילה ולמחרת חזרתי לבמה המאולתרת שלי בסלון, מזגזג בין ליפסינק לירדנה ועופרה ולפעמים אפילו נותן נאמבר של להקת מנגו.
כשהתבגרתי מעט, והגעתי לכתה ו' חבריי לכתה התחלקו לשני מחנות ברורים - בנים ובנות.
הבנים משחקים בהפסקות כדורגל וכדורסל והבנות משחקות גומי וקלאס.
אני העדפתי לשחק עם הבנות. 
זה הרגיש לי הכי טבעי. זה הרגיש לי נוח.
די מהר הפכתי להיות הילד המוזר בכתה. זה שהבנים שצוחקים עליו בהפסקות ולועגים לו.
הבנתי שאם אני רוצה שהם יפסיקו אני צריך להיות כמותם. להיות "בן" ופחות "בת".
אז התחלתי לשחק כדורגל וללכת לחוג ג'ודו ולעשות מה שבנים אמורים לעשות.
הייתי עסוק בלמתן את תנועות הידיים שלי ואת אינטונציית הקול שלי. לטשטש כל סימן לאיזשהו שוני למרות שבתוך תוכי ידעתי תמיד שאני לא כמותם.
הייתי עסוק בלהחביא את הזהות המינית שלי עד שהגעתי לגיל 18.
רק אז מצאתי בעצמי את הכוחות לעמוד מול כולם ולהגיד בגאווה שאני הומו.
ובכל פעם שאני חושב על אותה תקופה שזכורה לי בכאב, אני מתנחם בעובדה שהיום הדברים לא נראים כך יותר.
שהיום נערים ונערות יכולים ויכולות להרגיש טוב באמת ולהתגאות במי שהם. להתגאות במה שהם.
שיש להם מול העיניים שלל דוגמאות לאנשי תקשורת גאים. 
שהם בטח מרגישים הרבה פחות לבד ממה שאני הרגשתי כשהתבגרתי.
בשבוע האחרון התחושות האלה שלי החלו להתערער.
בימים אלה מתנהל ציד מכשפות מכוער ומפחיד כנגד הקהילה הגאה.
כנגד כל מי שהוא שונה, גם אם הוא לא בחר באותה "שונות".
אם היו אלה רק כמה רבנים שזורקים אמירות חשוכות בחדרי חדרים מצבנו היה טוב, אבל לא כך הדבר.
מדובר במכתיבי דעת קהל, עבור ציבור גדול וחזק שהולך שבי אחר האמירות האלה ובשם התורה מסוגל לקום ולעשות מעשה שיכול לקחת חיים.
וכמו בכל שנה, כככל שמצעד הגאווה בעיר הבירה, ירושלים, מתקרב, כך גם אותן אמירות מכוערות מתחילות להישמע מכל עבר.
התלבטתי הרבה אם לעלות יחד עם חבריי ולהשתתף במצעד הגאווה בירושלים.
המון מחשבות רצו בראש, המון רגשות הפכו את הבטן.
היה ברור לי שהמצעד הזה הוא חשוב מאין כמותו אך גם היה ברור לי שאני פוחד. 
פוחד להיפגע. פוחד להיות עד לפגישה במישהו אחר. ובעיקר פוחד להרגיש חסר אונים באותה סיטואציה.
אלימות מפחידה אותי. היא משתקת אותי וגורמת לי להסתגר.
כילד, גדלתי בצילו של אבא אלים שאומנם לא הצליח להכניע אותי, אבל בהחלט השאיר בי צלקות פיזיות ונפשיות.
ולבסוף, הפחד הכריע.
נשארתי בבית, בדירה הקטנה שלי, בתל אביב הליברלית, וצפיתי מהצד במתרחש.
אני לא גאה בהחלטתי, אבל מודה שלפעמים ישנם פחדים שלוקח לי זמן רב יותר לחצות.
ולכל אותם אנשים יקרים שצעדו אתמול בירושלים אני שולח חיבוק חם והמון אהבה.
לא כי הוכחתם לאותם רבנים שאתם לא פוחדים מהם, לא כי הוכחתם שאהבה מנצחת חושך ואלימות.
אלא כי בעצם קיום המצעד הכל כך חשוב הזה נטעתם תקווה בליבם של אותם ילדים שגדלים עם אותה "שונות" בה הם לא בחרו וצריכים להתמודד איתה בכל יום.
מול חבריהם לכיתה.
מול הילדים בשכונה.
מול בני המשפחה שלהם.
מול אותם אנשי דת שבחסות התואר אותו הרוויחו בעמל רב ובלימודים קשים, המילים שלהם מקבלות משנה כוח והופכות לתורה בעבור המון אדם.
ואותו המון, מקבל את דבריהם בהסכמה ואומר אמן.
מבלי לעצור רגע ולהזכר שבין כל הפסוקים והפרשנויות השונות קיים דיבר אחד, שמסכם את כל מה שאנחנו צריכים לדעת על מנת שהעולם הזה שלנו, יהיה מקום טוב יותר.
"ואהבת לרעך כמוך".
נטייה מינית היא לא דבר שניתן לתקן או לשנות.
נטייה מינית היא נטיית ליבנו.
נטייה מינית היא רק נטייה מינית.
לא בחרנו בה, אבל אנחנו בוחרים לקבל אותה.
היא לא רעה. 
היא לא טובה. 
היא רק נטייה מינית!
וכשאני חושב על זה, וחושב על כל אותם ילדים מבולבלים שאותן תמונות מהמצעד בירושלים יכולות להיות עבורם נחמה, אני מתמלא בגאווה.
אני גאה בכם חבריי לקהילה, שלא נתתם לפחד לשתק אתכם. ואני גאה בכם על הדוגמה שאתם נותנים לדור העתיד שלנו.
ואני גאה שגם היום, אחרי המון מאבקים, נשאר בנו עוד כוח להמשיך ולהיאבק עד שנצליח לשים יחד את היד על המתג ולהדליק את האור בבית הזה שנקרא מדינת ישראל.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...