עבר, הווה, עתיד

אל תדברו איתי על פוליטיקה. בטח לא על פוליטיקה קהילתית. אני עוד צעיר, רק עכשיו התחלתי ללמוד מה קרה כאן בחמישים שנה האחרונות, ובקושי עוקב אחרי מה שקורה כאן בחצי שנה האחרונה. עוד לא עליתי לכיתה א', כששינו במחטף את החוק שאוסר את הוויית ההומואים. לא קראתי את "משה", הטור ההומואי הראשון שפורסם אי פעם בישראל. הייתי ביסודי כשעוזי אבן סיפר בפומבי על הורדת דרגותיו בגלל נטייתו המינית. האהבה הראשונה שלי ניצתה רחוק רחוק מהמקום בו שוטרים שמו כפפות גומי כדי לפנות הפגנה של הומואים. כשהייתי בתיכון צפיתי באדיקות דתית כמעט ב"פלורנטין", ועד היום אני מסוגל לצטט דיאלוגים שלמים מתוך הסדרה. בשבת בצהריים הייתי רואה, באופן קבוע, עם אחותי את "המעגל הקטן" של גל אוחובסקי, ולא מצליח להבין מה באיש הזה נראה ומתנהג אחרת. כשמיכל עדן נבחרה לכהן במועצת עיריית תל-אביב, אני עשיתי את הבגרות הראשונה שלי בלשון. כשדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון הייתי במרחק של למעלה מ-140 ק"מ מכיכר רבין, אי שם בדרום הארץ. לא קראתי את הראיונות הגאים בהם יצאו עברי לידר וקורין אלאל מהארון. כשעוזי אבן הושבע לכנסת עוד הייתי עמוק בתוך הצבא והארון, ובשנה האחרונה הייתה תקופה שלמה שהבוקר שלי התחיל עם אביעד קיסוס ברדיו. אני מהדור שנולד לתוך הנוחות ההומו-לסבית. גדלתי לתוך קהילה שהובילה מאבקים ושינויי תדמית עצומים ומבריקים, כשעוד הייתי קטן בכדי להבין שפעם היה אחרת. הומו, בעיניי, מעולם לא הייתה מילה גסה או כינוי גנאי. לסבית הצטיירה במוחי תמיד כאישה אוהבת. גדלתי לתוך מציאות בה הומואים נמצאים ונראים בכל שכבות האוכלוסייה, בכל מקום, אנשים משפיעים ומובילים. יש הומו טייס, והומו נהג משאית, יש הומו שותף במשרד עורכי דין, ויש לסבית ראש חוג באוניברסיטה. במבט לאחור אני מבין שהשינוי העצום ביחס החברה אל ההומואים והלסביות, כפרטים וכקהילה, קרה אי שם בשנים בהם אני רק התחלתי להתכונן לבחינות הבגרות. עם כל המטען הזה הגעתי לקרוא את הספר "אמא, יש לי משהו לספר לך", שיצא כבר בשנת 2000. אני רוצה לצטט כאן את אחת הפסקאות, וברשותו של אילן שיינפלד, אני משנה כאן מילה אחת בלבד:

"זה ידוע לכל שכל הטרנסים סוטים, לובשים בגדי נשים, מתנהגים כמו נקבות, כולם ספרים או רקדני בלט, ומסתובבים עם כלבי פודל קטנים וחמודים. הכל יודעים שהם באים מן השכבות הנחשלות באוכלוסייה, אינם מבינים כלום בהוויות העולם, וחיים בשולי החברה. כל ילד יודע שהם חלאה, בני אדם לא מקובלים ולא אהובים" .
(מתוך הספר "אמא, יש לי משהו לספר לך" , הוצאת שופרא). לצערי, אני משוכנע שיש רבים מכם שמהנהנים עכשיו. שמסכימים עם הסטיגמות הרעות האלה, עם המילים החולות. אני אפילו בטוח שיש כאן כמה טרנסים שלא היו פוסלים את המחשבות האלה. העניין היחיד הוא, שהמילה שהחלפתי היא טרנסים. הטקסט הזה נכתב במקורו על הומואים. אני כמעט ואיני מסוגל לדמיין מציאות בה הטקסט הזה נכתב על הומואים, אבל אני חי את הטקסט הזה על גב הטרנסג'נדרים. קראתי את הטקסט הזה שוב ושוב, ולפתע הרגשתי אופטימיות גלויה. מעתה אני יודע, יש לי לאן לשוב בכל משבר סטיגמה, בכל איבוד תקווה קטן שדרכנו עוד כל-כך ארוכה. גם חלק הארי של קהילתנו היה במקום הארור ההוא, וגם אנחנו עוד נגיע להכרה של ימינו. גם אנחנו נשאף הלאה, קדימה, עד לאמת השלמה. גם לנו עוד יש סיכוי להינצל, אני יודע.