בשם אלו שעוד לא יודעים

אני כותב עכשיו בשם כל אלו שעדיין לא יכולים לכתוב. אני כותב בשם כל אלו שעדיין לא לגמרי בטוחים בעצמם, בנטייה שלהם, במגדר. בשם כל אותם אנשים, בכל טווח הגילאים הבוגר, שיום אחד, בין השעות שבע וחצי בערב ואחת עשרה וחצי בלילה, הרימו טלפון אחד גורלי. אני גם כותב בשם אלו שעדין לא יודעים עד כמה יזדקקו בעתיד לקו הלבן. בגיל 21, כאילו סתם ככה באמצע החיים, התברר לי שאני שייך לקהילה. לא מתוך בחירה, ולא לגמרי במודע, מצאתי את עצמי מול ההתלבטות הקשה ביותר בחיי. ניצבתי מול ההכרה וניפוץ הפנטזיה של חיים נורמליים, רגילים. אבל בעיקר מצאתי את עצמי עומד שם לבד, בלי יכולת לנסח אפילו לעצמי מה אני מרגיש, מה הן התחושות הפנימיות הכל-כך חזקות שקיימות בתוכי, וכמובן בלי יכולת לספר על כך לאף אחד בעולם, לא לחבר הכי טוב שלי, לא לאימא, ולא לחברים מהעבודה. הייתי שקוע במחשבות שלי, בתחושות המעיקות, הקשות, המכבידות, החונקות. הייתי תקוע במצב שידעתי שאף אחד לא יכול להבין אותו, ושאף אחד לא מסוגל לשמוע. הייתי בטוח שאף אחד מלבדי לא היה צריך להתמודד עם מצב כזה. הייתי לבד כמו שלא הייתי מעולם. ואז, כמו קסם, קיבלתי מאדם שפגשתי במקרה את הטלפון שלהם. של הקו הלבן. לא העזתי להתקשר מיד, כמובן. חיכיתי כמה ימים עד שהעזתי לחייג, והיה בי פחד גדול שמעברו השני של הקו יענה לי קול שאזהה, או גרוע מזה- שהוא יזהה אותי. פחדתי שהארון העמוק בו הייתי קבור אז ייחשף שלא מרצוני. חששותיי התבדו כמה שניות אחר-כך, כשמעברו השני של הקו ענה לי קול רך ונעים, שנתן לי הרגשה שהוא באמת רוצה לשמוע אותי, להקשיב לי, ולהיות איתי במקום שלי. ניהלנו שיחה של כמעט שעה.

ניסיתי לבחון אותו לא מעט בהתחלה. לברר את הרקע שלו - מאיפה הוא, בן כמה, מה המקצוע שלו, איך קוראים לו- שאלות שכמובן נזנחו לטובת שאלות מהותיות יותר. הביטחון באנונימיות הוביל אותנו לשיחה אמיתית, כנה, ועמוקה, בלי ויתורים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שמצאתי מקום בטוח, חמים, וכמעט עוטף שבו יכולתי לדבר. זו היתה הפעם הראשונה שיכולתי לפתוח בפני אדם אחר את המקום הכי סגור שלי, מקום שגם אני פחדתי להתקרב אליו. זו היתה הפעם הראשונה שהעזתי להגיד בקול רם את כל המילים שאמרתי עד אז רק בין כתלי ראשי. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא לגמרי לבד בעניין, ושיש עוד אנשים עם מצב דומה לשלי, ועם תחושות זהות. וזו היתה שיחה שלא יכולה הייתה להתקיים בשום מקום אחר.

השיחה הארוכה והמשחררת הייתה תחנת זמן גדולה וראשונית במסע שלי לחיות את עצמי באמת. במשך שנה, בכל שלב קשה ומלא ייאוש שכזה, הייתי מרים טלפון לקו הלבן, ומקבל תמיכה אמיתית, אמפתיה גדולה וחיזוק, שהיוו לי מקור כוח להמשיך הלאה. אני יודע שהמילים שלי נשמעות גדולות, אולי אפילו גדולות מדי, אך באותה נקודת זמן בחיי, כשבאמת הייתי לבד, לא הכרתי כמעט אף אחד מהקהילה, ועוד לא ידעתי שאפשר לחיות עם ה"בעיה" שלי - האיש ההוא בקו הלבן הציל אותי. פשוטו כמשמעו.

אני יודע שאני לא היחיד. לחברים לא מעטים שלי היה הקו הלבן קיר תומך רציני, משענת לגב בשעות הכי אומללות. מקור התייעצות בו אף אחד לא שופט אותך. לאחד מהם, נער הומו מקיבוץ בדרום, הקו הלבן היה השותף היחיד לסוד הגדול שלו. בחורה אחרת, דתייה, התקשרה לקו כי הרגישה שאח שלה בודד ולא ידעה איך לעזור לו. חייל מבולבל, שלא היה בטוח לגבי עצמו, התקשר גם הוא לקו, והיום הוא דווקא חובק חברה. כולם יכלו להתקשר לשם, בלי צורך להזדהות, להמציא סיפורים, או לשקר. כולנו יכולנו להיות שם אנחנו, הרבה לפני שיכולנו לחשוף את הסוד שלנו בגלוי בפני שאר העולם.

אני לא בקיא ברזי המאבקים. אני גם לא ממש רוצה לדעת מה בדיוק קרה שם, ומה הוביל לסגירתו הזמנית או הסופית של הקו הלבן. אני יודע רק דבר אחד - הקו הלבן הוא אולי המקום המשמעותי ביותר שקיים עבור כל אדם שמתלבט עם עצמו, עבור כל אחד שרק מתחיל את תהליך היציאה מהארון שלו, עבור כל אחד שזקוק לאיש שיחה אמיתי, מבין ועמוק, לא משנה באיזה שלב וגיל בחייו. אין מקום אחר שמציע את כל אלו, ולכן אין לקו הלבן תחליף. אני לא ממש יודע למי צריך להפנות את הבקשה הזו, אבל בבקשה - עשו כל מה שצריך, והחזירו לפעולה את הקו הלבן.