יניב וייצמן אמר שיחכה לי בשש מחוץ לבניין בו מתקיימות החזרות ל"שיר בשניים" - מחזמר חדש שיעלו חניכי ארגון הנוער הגאה בשיתוף ארגון תהל"ה (הורים להומואים ולסביות). השתדלתי, באמת שהשתדלתי לאחר ולדפוק פוזת כתב רציני, אבל איכשהו יצא שהגעתי דקה לפניו. פאדיחה. הוא הגיע, לחיצת יד, שלום קצר (הוא בטלפון) והופ - אנחנו נכנסים לבניין. ולא מוצאים את החדר. אופייני משהו. לאחר שתי דקות של חיפושים, יניב תופס תושייה ומתחיל לבדוק את הדלתות בעוד אני מטה את אוזני וקולט קולות שירה מאחד החדרים. הקולות מובילים אותנו אל הקומה העליונה שם, באחד מחדריה (האחרון שבדקנו, מן הסתם) מתקיימת החזרה המוזיקלית. אה, כן, איפה אנחנו? בחזרות למחזמר. קודם כל העובדות: בעקבות יוזמה של אחד המדריכים, ארגון הנוער הגאה בתמיכת ארגון תהל"ה מעלה מחזמר חינוכי המבוסס על הסרט "משהו יפה". השירים: של אילנית. כן, של אילנית. כן, גם המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה על צעירים מכוסים בנצנצים מזמרים את "אם ייפול הכוכב שלי" על מקצב דיסקו ותוך כדי נענועי אגן לפי הקצב. טעיתי. קורה.
לא רק הומואים. סצינת הסיום של המחזמר המחזמר מיועד לעלות בכמה וכמה אירועים של ארגון הנוער, אך המטרה העיקרית היא, ככל הנראה, להפיץ אותו בבתי ספר כהצגה חינוכית - וזאת כמובן בתקווה שהמחנכים עצמם לא יתנגדו לתוכן הומוסקסואלי בבתי הספר. עבדכם הנאמן נשלח היישר לגוב האריות, לסקר ולבדוק איך זה נראה ואיך מתגבשת לה היצירה. הדבר הראשון שהבחנתי בו בכניסתי לחזרה מוזיקלית היה שכולם, ובכן, אממ, צעירים. מאוד צעירים. בעודי תוהה האם זה טבעי להרגיש זקן בגיל 19, קלטתי שהשיר המושר ברגע זה הוא "היי דנה", שיר אותו מכירים רק מעריצים כבדים של אילנית וחובבי פופ זבלי במיוחד, כמוני. והומואים. אפשר לומר שהשיר חשף את הארגון ואת האידיאולוגיה שעומדת מאחוריו. אם קודם מבקר שהיה מגיע למקום היה חושב לתומו שמדובר בעוד קבוצת תיאטרון בנאלית, כעת ברור לכל עובר ושב שזוהי המקהלה העליזה. אגב גאווה הקבוצה כוללת כמה וכמה סטרייטים. התברר שהאודישנים משכו הרבה אנשים, חלקם אפילו לא גייז, וכך נוצרה לה קבוצה מעורבת שההומוגניות היחידה שאיתרתי בה היא העובדה שרוב האנשים הם יוצאי מגמות תיאטרון לדורותיהן. בחזרה לחזרה: האווירה מאוד מזכירה את הרגעים היפים שזכורים לי מהסשנים במגמת המוזיקה בתיכון, או לחילופין ממגמת התיאטרון. חזרות בהן ריכוז הבדיחות הפנימיות גבוה מאוד, אחראים שנלחצים ומנסים לתקתק חזרה לעומת שחקנים שהזמן לא דוחק בהם והפסקות שבהן זוללים מכל הבא ליד מהכיבוד שתהל"ה מספקים לחזרות. בחזרה לבית הספר רגע של פלאשבק מחזיר אותי לכיתה י"ב, עת אמא של בחורה מהצוות שלי בתיאטרון הביאה לנו ארגז של נודלס לחזרות - ללא מזלגות. זו הייתה אחת הארוחות היותר טובות והפחות היגייניות שאכלתי בחיי. אבל אני סוטה מהנושא. מההתרשמות הכוללת שלי בתור מאזין פסיבי (הכנס כאן בדיחה זולה) מדובר בחבר'ה באמת מקסימים. נראה שהם מאוד נהנים ביחד ומפרגנים אחד לשני וכמובן גם עושים המון שטויות. לא פעם ולא פעמים הבמאי, המעבד או המדריכה הקולית נאלצו לעצור את החבר'ה מלהתפזר להם באוויר, להמציא כוריאוגרפיות או לשיר שירי "כוכב נולד". האווירה חיובית ובריאה ונראה שכיף להם מאוד. בשלב זה לצערי לא ניתן עוד כלל לראות כיצד תראה ההצגה וזאת למרות שנחשפתי לשני שירים ולקטע דרמטי אחד אך אפילו המעט הזה נמצא בתהליכי עבודה. העיבודים המוזיקליים פחות או יותר בנויים, קטעי המשחק עומדים אבל לא לגמרי ובאופן כללי יש עוד הרבה מאוד עבודה להשלים על מנת להגיע לפרפקציה של ההצגה. אני סקרן לדעת איך זה יראה כאשר העבודה תגמר: האם המחזמר ייפול למלכודת הסכרין או שמא יצליח לדלג מעליה כאנטילופה קלילה ולהיות שלאגר איכותי? אין לדעת. דבר אחד בטוח: גם במקרה הכי גרוע, יצא פה דבר טוב: הקבוצה, גם אנשי המקצוע וגם השחקנים, הזמרים והרקדנים, עובדים ונהנים מעבודתם. ישנה סינרגיה טובה בין הגורמים העובדים על המחזמר ונראה כי הכל פחות או יותר על המסלול הנכון. תהליך העבודה הזה הופך את כל היוזמה לברוכה ואולי אפילו חיונית במידה מסוימת לארגון הנוער: מפגש בין בני נוער ממקומות שונים בעולם ובחיים, בעלי אופי אחר ואפילו נטיות מיניות שונות זו מזו. וכל זה כדי להרים מופע חינוכי, שהוא באמת משהו יפה. אופס, שוב סגרתי מעגל. לא בכל יום רואים כזו קבוצה של חברי קהילה עובדת יחד, בשיתוף פעולה, בלי מאבקים פנימיים, בלי הרבה אגו, ועם הרבה אהבה האחד לשני. כך שזה לא ממש משנה מה יגידו הביקורות על המחזה, האם הוא ייחשב למוצלח או לא, וכמה העיבוד יהיה מקצועי ומוקפד. מספיק להסתכל על מה שקורה באותו חדר חזרות, בשביל להבין איך הקהילה שלנו צריכה להיראות. בכורת המחזמר תתקיים ביום רביעי ה-28.9 בשעה 19:00, במרכז ה"מדיטק" - רחוב גולדה מאיר 6, חולון.
נא להמתין...