בלוז לסטונז

"מעשה רב חשיבות" - כך מגדיר דן לחמן את הוצאתו לאור, לראשונה בעברית, של הספר "סטון בוץ' בלוז". "המספר/ת", הוא כותב, "איננו מבקש מהקורא הבנה ואינו מתחנן לרחמים. הוא מספר את חייו כמו שהם, ואם הלב נשבר פה ושם, הרי זה רק מפני שכאלה היו החיים לפני שהיו לימודיים קוויריים, ולפני שנולדה המילה מגדר"

סטון בוץ' בלוז - לסלי פיינברג. צילום: כריכת הספר.

מעשה רב חשיבות עשתה הוצאת "סיטרא אחרא" כשתרגמה ופרסמה את הספר "סטון בוץ'" לעברית. זהו רומן הביכורים של לזלי פיינברג, לוחם זכויות אדם, סופרת, מסאי, ועיתונאית - פיינברג דוחה את השימוש בתארי שם המקבעים זהות מגדר, ומעדיף את האלטרנטיביות הרב-מגדרית, או באנגלית פמיניסטית - Ze ו- Hir.

הספר לא מיועד רק לקבוצת לסביות בוצ'ות, והוא בהחלט יכול לעורר עניין רב, שינוי עמדות, ולכונן זיכרון קולקטיבי. המספר/ת איננו מבקש מהקורא הבנה ואינו מתחנן לרחמים. הוא מספר את חייו כמו שהם, ואם הלב נשבר פה ושם, הרי זה רק מפני שכאלה היו החיים לפני שהיו לימודיים קוויריים, ולפני שנולדה המילה מגדר. באותם ימים כל אחד וכל אחת נאלצו לעבור את המלחמות האישיות שלהם לבד ובעצמם, בלי ליווי רפואי, ובלי שהיה שם לדברים.

בהרבה מקומות רק מעט השתנה מאז שנות החמישים של המאה שעברה, למרות הפתיחות, ולמרות הגאווה. הכאב בספר חשוף ובלתי נגמר, גם כשג'ס, הגיבורה, מצליחה לצאת ממלכוד חייה. כבר בפתיחת הספר מסביר לנו לזלי פיינברג על הימים שלפני השחרור המיני והחברתי באמריקה. היו כבר ברים ומקומות בילוי, אבל לא היה קל ופשוט ללכת למינרווה שכזאת. אנשי הקו קלוקס קלן, בריונים לבנים ושמרנים, היו נכנסים ומעוררים מהומות, שנוראות מהן היו רק פשיטות המשטרה, כשבחוץ עמדו כלבים נובחים ומאיימים כדי שאי אפשר יהיה לברוח, ובפנים השוטרים היכו את הנשים.

התיאור של ראשוני הברים וההתאגדויות מכמירות לב היום, למי שלא מכירה את ההווי ההוא מקרוב, ויכולה רק בקושי לדמיין תקופה שבה אסור היה במועדון לאישה לזוז אחת מול השנייה, שלא לדבר על לרקוד צמוד לקצב המוסיקה. נשים שלבשו בגדי גברים היו נעצרות, וכדי לא להיעצר ולעבור מסכת עינויים בכלא, הייתה חובה ללבוש לפחות שלושה פריטים נשיים. השוטרים היו נכנסים, פשוטו כמשמעו, עד לתחתונים כדי לבדוק. למה כבר יכולה לצפות ילדה מחייה, אם שאיפתה העיקרית היא לעבוד במפעל עם איגוד מקצועי חזק? ילדה יהודיה, יחידה, בעיר ענייה קטנה, התלויה במפעלים גדולים עם אנשים קטנים ומרודים סביבה.

אלה הם תחילת חייה של ג'ס, שהמורה בכיתה לא ידעה אפילו איך להתייחס אל הילדה שאיננה ג'סיקה. כך צומחת ג'ס, בימי החורף הקרים ביותר בבאפלו, עטופה כולה בשכבות נגד הקור, ונשאלת שוב ושוב "אתה בן או בת" - שאלה שתישאל כל חייה. "העולם שפט אותי בחומרה ולכן נעתי, או נדחפתי, לעבר הבדידות" מספרת פיינברג, שמתחילה לזהות את העולם המתעלל כבר בילדותה. מבית הכנסת מודיעים להוריה שלא תוכל לבוא יותר אלא אם כן תלבש שמלה, וכשהוריה תופסים אותה מודדת את חליפתו של האב הם סוגרים אותה במחלקה פסיכיאטרית. בסופו של דבר היא בורחת מהבית ומתחילה לחיות חיים עצמאיים. הילד בייבי בוץ' יוצא לחיים האמיתיים שלו ועוד לא יודע מה מחכה לו. ה"היא" תיעלם ויהפוך ל"הוא" - אפרוח חדש בשוק.

בגיל 16 היא מגיעה בפעם הראשונה לבר לסביות. סוף סוף היא רואה סביבה עוד נשים כמוה, ומתמלאת בשמחה והתגשמות עצמית, עד שהיא מקבלת מכות מבוץ' אחרת, שאת הפאמית "שלה" הוא הזמין לרקוד. אין לנו בארץ עולם כזה של ברים כל כך לסביים. אני מניח שגם בארץ היו בוצ'ות מימים ימימה. היכן התחבאו? לא ברור לי. כבר בשנות השישים הכרתי כמה לסביות בוצ'ות, אך הבוצות שלהן היתה הרבה יותר מעודנת מזו של אלה שבאו בדורות שאחרי. אולי דורות של נשים, שעבדו בסלילת כבישים, ייבוש ביצות וחקלאות, טשטשו כאן את הנשים הפחות נשיות. גם האלימות הפנימית של לסביות בארץ נשמרת, פעמים רבות, בסוד. האמריקנים אינם מסתירים יותר דבר. הכל גלוי ושייך לחוויה שצריך ללמוד לחיות איתה, ולהכין גם את הבאים בתור כשיכנסו לעולם הזה דרך קריאה.

ג'ס מקבלת הדרכות סמויות איך להיות בוץ' נכונה, קשוחה, שלא מביעה רגשות או פחד, כיוון שאלו כללי החברה - רק לפאמיות מותר להזכיר רגש. חוסר יכולת הביטוי הרגשי ילווה את ג'ס ויציק לו שנים רבות, וזו תהיה למעשה מלחמתה הגדולה באמת. למרות שאולי הוא נראה ככה על פניו, זה איננו ספר הומופובי, אלא רק מתאר ומקבל את העולם הסגור בחוקים משלו. כשהיא כבר מתאהבת באמת זה קורה לה עם זונה. בדרך זו היא מגלה את השוני שבקבלת האחר, ואת אחוות הזונות השונה מאחוות הלסביות. כשהן נפצעות ממכות הן צריכות לחפש רופא פרטי, כי בחדר המיון לא תקבלנה טיפול.

כשמתה אחת הבוצה הזקנות הן מתבקשות לבוא לבושות בשמלות, אחרת לא יתנו להן להיכנס לבית הלוויות. היא מתיידדת עם נשים שחורות, ולומדת דבר או שניים על מלחמה לשוויון זכויות. מבלי לשים לב כמעט, רק מתוך מה שהחיים מלמדים אותה, ומהערכים הפנימיים המתפתחים בתוכה, היא מתחילה לפתח מודעות חברתית, נעשית פעילה באיגוד העובדים, ומשתתפת בשביתות. ג'ס נחשפת גם לתרבות הקווירית הראשונית הכתובה, של ג'יימס בולדווין ואחרים. היא מתחברת עם טרנסיות ודראג קווינס, וכולן חיות בידידות ואחווה, בעזרה הדדית ומחויבות אחת לשנייה, למרות הריבים והמכות. אחת ה"וותיקות" מייעצת לג'ס "אל תבזבזי את כל החיים שלך בברים. לחיות ברובע הבילויים זה כמו ללקק סכין גילוח". העצה הזו רלוונטית גם לכאן ולעכשיו, אלא שאצלנו עדיין אין רחוב בילויים ורוד.

בלבול הזהויות שלה מונע ממנה לקבל את האפשרות שבוץ' אחת עשוייה להמשך לבוץ' אחרת. עולמה מתחיל להתחלק מחדש ואחרת. חוסר הקבלה של האחר והשונה, הוא מוטיב מוליך בחייה של ג'ס, למרות מלחמתה האישית להתקבל כשונה. "אני מרגישה כמו רוח רפאים. כאילו קברו אותי בחיים. איך שהעולם רואה את זה, נולדתי ביום שהתחלתי לעבור. אין לי עבר, אין אנשים שאני אוהבת, אין זיכרונות, אין לי אותי. אף אחד לא באמת רואה אותי, מדבר אליי או נוגע בי" חייה הופכים להיות מסע בעולם מדברי. גלות בארץ אחרת שהיא לא מכירה. לזלי פיינברג עובר שינויים רבים בחייו, ולא חוסך מאיתנו תיאורים מרים וכואבים, עד שעת החסד.

אפילו אנחנו, הקוראים הגאים, מגלים עד כמה איננו מכירים את העולם בו אנו חיים ואת האפשרויות הגלומות בו. תיאורי הקטטות והמכות שג'ס קיבלה לאורך השנים, מרגיזים ומקוממים בפעם הראשונה והשנייה, אך ככל שהם נמשכים הם הופכים לחלק מובנה מחייה, והזעם כלפי התוקפים מתחלף ברחמים. השאלה המרכזית לאורך כל הספר היא הנאמנות לעצמך. מה חשוב יותר - אתה לעצמך? אתה לעולם? איך רואים אותך מבחוץ, ואיך אתה עשוי להגשים את עצמך בצורה הנכונה ביותר הן השאלות החשובות ביותר. הספר הוא ניסיון מוצלח להיכנס לעומק עולם הטרנסג'נדרים, בעיקר בראשיתו, כשכל מי שעבר את השינוי היה חלוץ בדרכו, בודד וחסר קבוצה להשתייך אליה. ספר חובה של ממש.

לזלי פיינברג, סטון בוץ' בלוז. מאנגלית: יסמין פיאמנטה. 303 עמודים בכריכה רכה.

תגיות
נא להמתין... נא להמתין...