אני לא הצ'יוואווה החדשה

"למצוץ לדייויד בקהאם" - זו הייתה צריכה להיות התשובה שלי, כשתותית שאלה אותי מה לעזאזל צריך לעשות כדי לקבל תקציב לסרט על לסביות בתעשיית הבידור האמריקנית. רבקה לוס, מנחת הסרט, מוכרת בעיקר לאוהדי הכדורגל או הרכילות, בתור האישה שהקליטה שיחות סקס בינה ובין כוכב הכדורגל האינטר-גלאקטי (שיבוא אגב גם לארץ במסגרת משחקי מוקדמות היורו 2008, אבל כנראה שזה לא מעניין רבים מקוראינו), והעניקה ראיונות מפורטים לצהובונים על ביצועי הכדורגלן בין הסדינים, בעוד אשתו האנורקטית מדדה לה ברחובות אוקספורד. מאוחר יותר היא הצהירה שהקשר בינה ובין בקהאם הסתיים, והיא בכלל דו-מינית, ומשם הדרך למסיבות הבנות הסוערות בסופ"ש דיינה שור הייתה כנראה קצרה. הסרט "כוח לסביות" (YES דוקו, 26/1) התיימר להתחקות אחר מוקדי הכוח הלסביים בהוליווד, המקדמים את האג'נדה הלסבית ואת כניסתה של הדמות הנשית החד-מינית לקדמת הבמה. הבטיחו לנו מנהלות בכירות באולפני הסרטים, פוליטיקאיות, מנכ"ליות של משרדי פרסום ועוד. בפועל, צפינו בסרט תעודה על הסדרה "The L- word". לא שזה רע, אבל באמת שאין טעם, בשביל ראיונות עם שתי המפיקות והתסריטאית, להשתמש במילים גדולות כמו "קליקה" או "מוקדי כוח". כמובן שאין לזלזל בכוח של איילין צ'נקין ורוז טרושה, יוצרות הסדרה, אבל לא רק שתיהן מרכיבות את הקליקה ההוליוודית הלסבית. חוץ מהן, נהנינו מכוס קפה עם גוויניבר טרנר (ששיחקה ב"גו פיש" המיתולוגי, וכיום כותבת ומביימת ב"ישנן") וממבט חטוף ביותר על ארין דניאלס המאוד סטרייטית, שמשחקת בסדרה את דיינה פיירבנקס המאוד לסבית. גם בתור סרט תעודה על "The L word", "כוח לסביות" היה חלש. לפי התיאורים של לוס והעריכה המגמתית, כל הנשים בסדרה הן Power Lesbians שמתעניינות באופנה, ומכל אנשי הצוות של הסדרה, שבוודאי עמדו לרשותה של לוס, היא בחרה לראיין דווקא את המלבישה. מכל הנושאים שניתן היה לדון בהם בהקשר של הסדרה, נושא האופנה והחיים בלוס אנג'לס היה, כנראה, הבוער ביותר ללוס ויוצרי הסרט. אינני יודעת מה בדיוק עבר בראשה של בימאית הסרט, קתרין מורין, כאשר חשבה שלוס היא הבחירה הנכונה להנחיית הסרט. מדוע לא מורין בעצמה? או כל אישיות אחרת שיש לה משהו מהותי לתרום לשיחה, שיכולה לשאול שאלות מעט יותר מעניינות או נוקבות מעבר ל"אז איך הגעת לעשות את הסדרה?", שעליה ענתה צ'נקין באינספור הזדמנויות ("כשהעליתי בפני המפיקים של טיים שואו רעיון לסדרה שכל גיבוריה הן לסביות הייתה בחדר שתיקה רועמת"). אני בטוחה כי מנחה מיומנת יותר הייתה מוציאה ממנה סיפורים מעניינים יותר. גם רבקה לוס הצליחה לשרוף לי כל פיוז אפשרי. למן השוט הראשון בו התערטלה כמו במופע סטריפטיז אל מול המצלמה, הבנתי שטוב כבר לא ייצא מזה. אבל החלטתי לא להתרגז, לתת הזדמנות, אולי האישה באמת יודעת לעשות עוד דברים חוץ מבקהאם, אולי יש בה עומק, חכמה, התעניינות. כמובן שלצערי הרב לא התבדיתי. הבחירה האומללה בלוס רק אוששה את חששותיי שאף אחד מיוצרי הסרט לא ממש התעניין לגלות משהו החדש. היה מאוד מביך לראות את טרושה מחפשת היכן לקבור את עצמה כשלוס הכריזה כי החברה הלסבית היא האקססורי של הקיץ "כמו שהיה הצ'יוואווה בשנה שעברה" (ציטוט מדויק). "שמעת?" פנתה טרושה לאחת מבימאיות הסדרה שעמדה לידה "אנחנו הצ'יוואווה החדשה". גם אני חיפשתי היכן להתחבא. לוס עצמה הראתה התלהבות מטופשת והזויה מכל משב אוויר שעבר בינה ובין הלסביות. "וואו, תראו איך הן רוקדות", "וואו איזה משוחררות הן". כאלו אנחנו, הלסביות. משוחררות, רוקדות עם ביקיני מחוץ לבריכה ולא מפחדות להצטנן. מופרעות אמיתיות, בניגוד לסטרייטיות, שיושבות בבית וסורגות. כאילו הונחתה לוס לכוכב אחר עם היצורים המעניינים האלו. שימפנזים. אה, לא, סליחה, לסביות קוראים לזה. כן. לסביות. איזה חמודותתתת אולי אני אקח אחת הביתה? בתום הסרט, בעוד אני מבכה את הפספוס הגדול, ההחמצה שבלעמוד ליד הנשים הללו ולקשקש על צ'יוואוות, לא יכולתי שלא להתרגז מעט. הסרט לא היה נראה כניסיון להבין באמת היכן עומדת האג'נדה הלסבית בעסקי הבידור כיום, אלא יותר כמו ניסיון למשוך את תשומת ליבם של גברים סטרייטים וחרמנים. יותר מאשר נשים בתפקידי מפתח בהוליווד ראינו בנות מתמזמזות בביקיני, כולל לוס עצמה, שהתנפלה על הדוגמנית ג'ני שימיזו כאילו היתה לפחות אנג'לינה ג'ולי. היתרון היחיד בסרט היה שהוא לא נמשך זמן רב מדי. פחות משעה הספיקה כדי לכסות את כל נושא הלסביות בהוליווד. די מהר הגיעה לוס למסקנה שאין לה כוח לראיונות עם כל מיני נשים רציניות שלא לבושות בבגד ים ומדברות על דברים משעממים, והעדיפה להוריד עם שימיזו טקילות באיזה בר מקומי. הן אפילו התחתנו (!). כמה נחמד. בהחלט לא בוזבז פה זמן אוויר, ותקציב הפקה. מה רע? הגברים קיבלו שתי בנות מתחרמנות במשך שעה (עם כמה הפסקות בזמן שהמשעממות האלו קשקשו בשכל). ואנחנו? כנראה שמי שציפתה לאיזו תובנה מעניינת על הכוח הנשי בהוליווד תיאלץ לחכות עוד קצת, אחרי The L word טרושה וצ'נקין יתפנו.