ערב יום השואה באטרף

מעט מאוד מאיתנו יודעים על מדיניות הנאצים כלפי ההומואים, ואחרים פשוט לא מתעניינים במה שקרה. אבל אנשים בלי עבר הם גם אנשים בלי עתיד, והאפאטיות הזו תגבה מכולנו מחיר כבד מאוד

תנסו לרגע להיזכר מתי שמעתם על השואה לראשונה. לנו כישראלים, או כיהודים, יהיה קשה מאוד להיזכר ברגע מדויק. אצל רובנו זה נראה כאילו הידע על השואה היה טמון בנו מאז ומעולם. מאז שאנו קטנים אנחנו יודעים היטב את האסון הנורא שהתרחש לעם שלנו לפני שנים לא רבות.

אנחנו כיהודים, השכלנו להפנים את המסר 'לזכור ולא לשכוח'. היהודים הבינו את העוצמות אליהן יכולה השנאה האנטישמיות להגיע, והזעזוע הזה גרם להם לראות את נזקי האנטישמיות ולהתאחד. לשואה היה קשר ישיר להקמת המדינה. היהודים לקחו את אירועי השואה, והקצו לו יום אבל מיוחד בשנה. היום הזה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמורשת והתרבות שלנו, כיהודים.

כיום, לאחר שקמה מדינה ליהודים, הסיכויים שאירוע כמו השואה יחזור על עצמו בקרוב, הוא די קלוש. ולמרות הכל, אנחנו מסרבים לשכוח. אנחנו יודעים שחייבים לזכור את העבר שלנו. חייבים לזכור כדי לדעת מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. כחלק מהזהות, האדם חייב להבין מה עבר על שכמותו בעבר.

בקהילה: המצב הפוך לגמרי
לצערי בקהילה שלנו המצב הינו ההיפך המוחלט. יום השואה אמור להיות בעל חשיבות כפולה עבורנו; לא רק בגלל שאנחנו יהודים, אלא גם בגלל שאנחנו הומואים.

השואה נתפסת בעולם כשואת היהודים. בלי להפחית מהערך של השואה בעיני העם היהודי, אנחנו חייבים לזכור שהטבח נעשה גם כלפי עמים ומגזרים נוספים. מעט מאוד הומואים יודעים על מדיניות הנאצים כלפי ההומואים, או מייחסים לכך חשיבות.

ב-1/9/1935 הנאצים שינו את החוק הפלילי בסעיף 175: "זכר המבצע עבירת מין עם זכר אחר או המתיר לזכר אחר להשתמש בו לביצוע עברת מין ייענש בכליאה", ואף מחמירים אותו. התנהגות "גסה ותאוותנית" בין גברים נחשבה לכל מגע שהוא, אפילו סתמי, או מחשבות "סוטות" גם אם הן רק נשארות ברמת הפנטזיה.

הנאצים הקימו משרד רייך מיוחד שטיפל בנושא, והמשרד החל באיסוף ה"רשימות הוורודות", רשימות של גברים החשודים בהומוסקסואליות אשר סומנו בעבר על-ידי המשטרה. מכל אחד ואחד מהם דרשו את פנקס הכתובות שלו לאיתור חשודים נוספים.

מרבית ההומואים שהגיעו למחנות נשלחו לעבודות פרך סתמיות וסיזיפיות, מבוקר עד ליל, במטרה להפוך אותם ל"גברים אמיתיים". רבים מתו במהלך עבודת הפרך הזו. הם עברו שם התעללויות קשות, ונודו מכל שאר האסירים במחנות. אסור היה להם לדבר עם אסירים אחרים מחשש שיפתו או ידביקו אותם במחלתם. היה עליהם לשמור מרחק של חמישה מטרים מאזורי המגורים של האחרים, ולהיפך; האחרים היו חייבים לשמור על מרחק דומה ממגוריהם.

בלילות החורף הקפואים, הם היו מחויבים לישון עם ידיים מחוץ לשמיכה, שמא יבצעו בעצמם "מעשים מגונים". עונשו של גבר הומו על שינה עם יד בתוך השמיכה, היה לרעוד עירום בקור של החורף, לאחר ששפכו עליו גיגית מים קפואים. המוות לא היה מאחר לבוא. הומואים נוספים נשלחו לסירוס או לניסויים חולניים במעבדות. מעטים שרדו את הניסויים האלו.

כידוע, הם נאלצו לענוד את טלאי המשולש הורוד ההפוך, שלימים הפך לאחד הסמלים של המאבק הגאה. אולי זה ישמע לנו מעוות, אבל טלאי של משולש ורוד היה נחשב הטלאי הנורא מכל, יותר אפילו מהטלאי הצהוב. היו מקרים בהם גייז עשו עסקאות עם הנאצים, ולו רק בכדי להחליף את טלאי המשולש הורוד שלהם למגן דוד צהוב.

כשנגמרה המלחמה, ושאר האסירים שוחררו, ההומואים לא הוכרו כקורבנות הרדיפה של הנאצים. למעשה, זה היה הרבה יותר מזעזע, מהמחנות הם הועברו היישר לכלא, מאחר והומוסקסואליות עדיין הייתה לא חוקית גם במדינות שכבשו את גרמניה.

רק ב-1982 ממשלת מערב-גרמניה הואילה בטובה להכיר בגייז כקורבנות הנאצים, ולמתן פיצויים לניצולי המחנות. אז אז לא הייתה כל התייחסות לגייז כקורבנות מלחמה, והנושא הושמט מהתודעה. אז החלו גם לתעד את רדיפת ההומואים כחלק מהנצחת השואה. גם הוקמו אנדרטות שונות הוקמו לזכר הנספים הגאים.

אין קהילה בלי היסטוריה
בשבוע שעבר דנתי בנושא של הקהילה. אני חושב שהיחס שלנו לשואה הוא אחת מטעויות הבסיס שלנו כקהילה. השואה יכולה להוות בסיס איתן למורשת ולתרבות שלנו, אלא שבניגוד לקהילה היהודית המאוחדת, אנחנו לא השכלנו לעשות זאת.

המאבק הגאה בישראל תמיד היה מול האיום הנוכחי. המאבקים (המאוד חשובים, יש לציין) תמיד היו נקודתיים, עם דגש חלש על נושא הקהילתיות. הקהילה לא ביססה את עצמה כקהילה, ומעולם לא השתמשה בעבר שלה ליצור מורשת מאחדת. נערים ונערות יוצאים מהארון, נכנסים לקהילה חדשה, ואין להם מושג מה ההשלכות מהעבר על הזהות החדשה שלהם.

לא היה ניסיון חזק דיו ליצור איזשהו יום זיכרון לזכר אותם נספים גאים. אמנם היו טקסים מעטים, אך כמה אנשים טרחו להגיע אליהם, לעומת הפוקדים מסיבה ממוצעת ב"ווקס"? גם לא היה מאבק משמעותי כלשהו מול משרד החינוך, בדרישה להנצחת ההומואים הנרצחים באותה התקופה.

לצערי, המאבק בהומופוביה נתפס כמאבק נקודתי ולא כערך. בהתאם, ככל שיותר זכויות לגייז הושגו, הקהילה החלה לגווע. היום, כשלהיות הומו או לסבית בת"א, זה אפילו די מגניב, נדמה כי ההומופוביה כבר לא מעניינת ולא רלוונטית.

אם הגייז היו באמת מפנימים למה ההומופוביה עלולה לגרום, אנשים פה היו לוקחים יותר מעורבות, והופכים מאוחדים וחזקים יותר. אבל כשאין מי שיזכיר לאנשים מאוד קל לשכוח מה היה עלול היה לקרות להם, לו היו חיים לפני 70 שנה בגרמניה.

שימו את עצמכם במקומם
מישהו פעם ניסה לדמיין את עצמו בסיטואציה כזאת? מפרכס למוות מקור, מרעב או מהצלפות רק בגלל שהוא יהודי או הומו? אני בספק... זאת בקשה קצת מוגזמת בהתחשב בעובדה, שאנשים בקהילה שלנו לא מסוגלים לדמיין לילה אחד בלי סקס. אתמול בצהריים, והצ'אטים באטרף ובשאר האתרים מוצפים בהצעות לאורגיות, סקס חזק וסתם חפוזים לאותו ערב - ערב יום השואה. האפאטיות הזאת מתחילה לתפוס לגיטימיות בקהילה יותר ויותר. איש לא טרח למחות או להעביר שם איזושהי ביקורת על ההתנהגות הזאת. אני לא רוצה לדעת מה הלך שם כמה שעות מאוחר יותר.

נא להמתין... נא להמתין...