עברו בדיוק שלוש שנים

אני מקווה שאתה לא כועס עליי שאני כמעט שלא עולה לקבר... אתה יודע מה אני מרגיש שם... אני עדיין מרגיש שאתה כאן, לצידי... יודע שאתה שומר עליי... יודע שאתה שומר שאני אקיים את מה שמעולם לא הצלחת לבקש...

עברו בדיוק שלוש שנים... לפעמים זה נראה רחוק כל כך, כאילו כל זה קרה בתקופת חיים אחרת... לפעמים זה בדיוק ההיפך... אני בעצם עדיין שם, בוכה בין הקברים, לא מאמין שעזבת אותי... לפני שלוש שנים בדיוק...

את העול שנשאת על הכתפיים הכרתי מקרוב... גם אני הייתי דתי והומו... קונפליקט עוצמתי שיכול לשרוף אותך מבפנים... קונפליקט שחייבים לפתור, אחרת הוא דוחק את ניצוץ החיים למקומות האפלים ביותר של הנשמה... אבל אתה סירבת להיזהר...

ואז לפתע הלכת, ככה, פתאום, בצבא... אפילו בלי לומר להתראות... עזבת את כולנו, בלי לתת כמעט לאיש לגעת או להכיר אותך באמת...

היום החלטתי להיות חזק, ולו רק כדי להגיד לך תודה על אותם רגעים נצורים... תודה שמבין כולם בטחת דווקא בי... תודה שבחרת להוריד מולי את כל המסיכות... תודה שנתת לי את הזכות להכיר אותך באמת...

באותם רגעים נצורים גם דנת אותי למחויבות של נצח... ללא מילים השבעת אותי שבועת עד... הייתי היחיד שידע את האמת... בכך, אסרת עליי לשכוח... בעל כורחי הושבעתי שכולם יזכרו... שיזכרו אותך כמו שבאמת היית רוצה...

אני מקווה שאתה לא כועס עליי שאני כמעט שלא עולה לקבר... אתה יודע מה אני מרגיש שם... שום מעיל לא מגן עליי מהקור שאורב לו בין הקברים... אני עדיין מרגיש שאתה כאן, לצידי... יודע שאתה שומר עליי... יודע שאתה שומר שאני אקיים את מה שמעולם לא הצלחת לבקש...

בינתיים, המזמור הבא מוקדש לך ולכל האמיצים שבחרו אחרת:

מזמור קט של אהבה (לקט מתהילים, קט, שמואל א', כ' ושמואל ב', א'):

כצל-כנטותו נהלכתי

וחרפה להם הייתי

יראוני, יניעון ראשם

עזרני אלהי

תחת אהבתי ישטנוני

כי לא בן נעות המרדות הייתי

ולא את בשת ערות אמי חרפתי

ולא בן-מות אנכי

אם כי נפלאתה אהבתי

מאהבת נשים.

ת.נ.צ.ב.ה.

נא להמתין... נא להמתין...